לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נישאו בשנת 2010 בישראל כארבעים ושבעה אלף זוגות. נתון משמח בהחלט.

מה שפחות משמח הוא שבאותה שנה מספר הגירושים עמד על כארבעה-עשר אלף.

כדי להקל עלינו להתבונן לתוך עצמנו, יש להבין את דרך פעולתם של כוחות הנפש.

נכון, גירושים אינן בהכרח שליליים. אנחנו בני-אדם. מצד שני, לא ניתן להתכחש לעובדה שגירושים מעידים על כישלון בבחירת בן-זוג, ועל העדר ויתור ויכולת לחלוק את החיים זה לצד זו.

למעשה, זוגיות היא סוג של מדד לכישורינו הרגשיים, מעין מראה המשקפת את אישיותנו ומאפשרת לנו להתבונן לתוכה פנימה דרך עיני בן-הזוג, וכך להבין אילו כוחות פועלים בנו.

מדוע אנו מתקשים כל כך להביט במראה? במקום לראות בהתנהגות בן-הזוג השתקפות של אישיותנו, מדוע אנו מעדיפים בדרך כלל להטיל עליו את האשם במצבה העגום של הזוגיות? האם נטייה זו אינה מגלה עוד טפח באישיותנו? מתברר שכן.

כדי להקל עלינו להתבונן לתוך עצמנו, יש להבין את דרך פעולתם של כוחות הנפש.

לדברי רבי משה קורדובירו (‘תומר דבורה’, פרק שני), כשם שבגוף ישנם איברים החיוניים לקיומו יותר מאחרים, כך גם בכוחות הנפש. אמנם כל כוח נפשי משפיע על עולמנו הרגשי, אך ישנם כוחות המשפיעים עליו וגם על כוחות אחרים הרבה מעבר למשקלם היחסי בסך הכוחות. וכך הוא כותב:

“הָרִאשׁוֹנָה הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל, הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה… שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת… וְהָעִקָּרִית שֶׁיִּתְפֹּס, שֶׁהִיא מַפְתֵּחַ הַכֹּל, הַעֲנָוָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֹאשׁ לְכֻלָּן… וְתַחְתֶּיהָ יֻכְלַל הַכֹּל”.

לדברי הרמ”ק, יש במידת הענווה ערך מוסף שאין במידות אחרות: כאשר מתנהגים בענווה, הדבר מקרין על שאר כוחות הנפש ומשפיע – גם אם לא באופן ישיר – על דרך פעולתם. הענווה מאפשרת לנו להתבונן לתוך עצמנו ביתר קלות. 

אם הגאווה מונעת מאיתנו להתבונן בחולשותינו וגורמת לנו להאשים אחרים במצבנו, הענווה פועלת באופן הפוך, ומכאן מעלתה. וזה כתוב בפרשת השבוע.

בפרשת נשא מלמד הקב”ה למשה את מצוות הנזירות, שנאמר: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'”.

בהמשך מופיעים גם הציוויים הייחודיים החלים על הנזיר כל ימי נזרו, שנאמר: “כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל… תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ… עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא…  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַה'”.

אם בכל זאת נטמא הנזיר במהלך תקופת נזירותו, עליו לגלח את שׂערו, להביא קורבן אשם נזיר ולהתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו, שנאמר: “וְהִזִּיר לַה’ אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ”.

קורבן זה שמביא נזיר על טומאתו שונה במהותו משאר קורבנות אשם המובאים אף הם על חטא, משום שהוא מעיד על מביאו קיבל על עצמו קבלה שאינו יכול לעמוד בה. איש לא כפה עליו נזירות, ואם בכל זאת נדר וכשל – כישלונו מהדהד שבעתיים.

מסיבה זו אמר שמעון הצדיק: “מעולם לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד”. (נדרים ט, ב) לא אכלתי – משום שמדובר בכישלון מיותר. אלא אחד – משום שהיה שונה מנזירים אחרים.

וכך מסופר בגמרא משמו של שמעון הצדיק:

“פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי. הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָין וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם [להחטיאו בשל יופיו]. אָמַרְתִּי לוֹ [ליצרי]: רָשָׁע, לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה [לשון שבועה] שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר ‘אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'”. (נדרים ט, ב)

באחת משיחותיו, לאחר שהביא את דברי הגמרא, שאל אותנו המשגיח רבי צבי הירש פאליי זצ”ל: “מדוע התרגש שמעון הצדיק מדבריו של הנזיר הצעיר עד ששינה ממנהגו ואכל מקורבנו? מה חידוש מצא בהם?”

והשיב: “מתשובתו הבין שמעון הצדיק כי הנזיר זיהה את את שורש הגאווה, אך גם את המצע שעליו צומחת מידת הענווה. ענווה אינה תחושת אפסות או שפלות, היא ההפך הגמור מהן. ענווה פירושה להכיר במעלות הרבות שבנו, אך בד בבד לזכור כי אינן אלא מתנות שקיבלנו מהקב”ה והן אינן שלנו. מצד אחד – להכיר ביופי שזכינו לו, ומצד שני לא להתגאות בו ולייחסו לשמיים. שמעון הצדיק התרגש מדבריו משום שלמרות גילו הצעיר, הצליח הנזיר לזהות שמידת הענווה מבוססת על הכרה שהעולם אינו שלו, ולכן אינו רשאי להתגאות ביופיו”.

מסיבה זו נדירה הענווה בימינו.

חברה אנושית הכופרת במציאות הבורא אינה בהכרח מופקרת או נטולת ערכים. היא יכולה להיות הגונה ומוסרית ואף לחנך לצניעות וחמלה – אך לא לענווה.

אדם המשתייך לחברה שהכפירה בבורא היא בסיס קיומה אינו יכול לייחס את מעלותיו לבורא, שהרי אינו מאמין בו.

כשאנו דוחקים את הקב”ה מחיינו אין לנו למי לייחס את מעלותינו כי אם לעצמנו, וממילא אנו באים לידי גאווה ותובעים מזולתנו לכבדנו בשל כך. וכשתאוות הכבוד הופכת למרכז עולמנו הרגשי, הסיכויים לזוגיות מוצלחת יורדים, ואחוזי הגירושין בנסיקה.

***

ברור מאליו שגירושין אינם רק נחלתם של מי שדחקו את הקב”ה מחייהם. גם שומרי מצוות המאמינים בבורא מתגרשים. ללמדנו שכדי לנצח את הגאווה עלינו לזכור שמעלותינו אינן שלנו, וידיעה זו אינה תלויה באמונה או בשמירת מצוות בלבד אלא ביראת ה’, שנאמר “עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'” (משלי כב, ד).