את פריימן אני מכיר כבר קרוב לעשרים שנה.
לראשונה נפגשנו בביתו, כשהגעתי להרצאה שנערכה שם.
קודם לכן התקשר אלי אבי, שארגן את המפגש, וביקש לתת לי כמה עצות להצלחתו.
במהלך השנים תש”פ ותשפ”א, בעקבות משבר הקורונה, פריימן נהג להתקשר אלי בכל פעם שדיברו על החרדים בתקשורת. כלומר, כמעט מדי יום.
“ראשית”, אמר, “כדאי שתדע – פריימן היה דתי בילדותו. שנית, מדובר במלח הארץ. בשבילו המדינה היא הכל, אז אם יש לך דעות אחרות, שמור אותן לעצמך.
“שנית, פריימן היה גם קצין בכיר בצבא. בשום אופן אל תדבר על גיוס בני ישיבות.
“שלישית, לפריימן יש רשת מסעדות והרבה כסף, ועבודה מבחינתו היא ערך מקודש. אל תדבר על כך שהחרדים לא עובדים”.
“אולי פשוט יותר שנוותר על ההרצאה?”, שאלתי.
“מה פתאום!”, הזדעק אבי, “פריימן הוא בן אדם זהב! חוץ מזה, בגלל שהוא עשיר ומקושר, יש לו הרבה חברים, ואם הוא ייהנה מההרצאה, כולם ייהנו”.
כשהגעתי למקום ופריימן זימן אותי לתחקיר בחדר צדדי כדי לברר אם אני עובד ואם שירתתי בצבא, הבנתי עד כמה השיחה עם אבי היתה נחוצה.
אחרי ההרצאה למדתי שפריימן נהנה ממנה, ומאז אנחנו בקשר.
לאחרונה המציאות כפתה עלינו שיחה טעונה ושוברת שוויון.
במהלך השנים תש”פ ותשפ”א, בעקבות משבר הקורונה, פריימן נהג להתקשר אלי בכל פעם שדיברו על החרדים בתקשורת. כלומר, כמעט מדי יום.
תחילה היה מתלונן על החרדים שעושים דין לעצמם ולא נשמעים להוראות משרד הבריאות, ולבסוף היה רוטן על המצב הכלכלי ועל כך שהמסעדות שבבעלותו סגורות. את השיחה האחרונה בינינו יזמתי אני, לאחר ששמעתי אותו מתראיין ברדיו, ומצהיר שבכוונתו לפתוח את המסעדות שלו בשבוע הבא, בין אם המדינה תסכים ובין אם לא.
כששאלתי את פריימן מה קרה ואיך הוא מרשה לעצמו לזלזל בחוקי המדינה, הוא הסביר שיש גבול לכל תעלול. עסקיו בסכנה, כספו אוזל במהירות, ואם לא יפתח עכשיו את המסעדות – כבר לא יהיה מי שיפתח אותן כשהמדינה תאשר זאת..
“ומה עם ציונות?”, שאלתי, “מה עם ‘המדינה לפני הכל’? ועם ‘אין לנו ארץ אחרת’, ועם הקביעה שרק החרדים עושים דין לעצמם…”?
פריימן כעס. “מה אתה משווה? אם היית עובד, היית יודע להעריך כסף! מי שלא מזיע בשביל כסף וחי על חשבון אחרים – אין לו מה לדאוג. תמיד יהיה לו כסף!
“אני עובד קשה עבור הכסף שלי, ולא אתן לאף אחד להרוס את מה שבניתי! מדינה זה חשוב, צבא זה עוד יותר חשוב, חוקים ודמוקרטיה זה נשמת אפנו, אבל כשזה מגיע לכסף שלי – אני נלחם כמו נמר. אתם נלחמים על שמנת, ואני נלחם על החיים שלי.
“ערכים ודמוקרטיה הם צעצועים של אנשים שׂבעים. אני נלחם על החיים שלי, לכן אני פותח, ושכולם… לא משנה”.
כשפריימן סיים את נאומו, הודעתי לו שאני מסכים עם כל מילה, ושגם אני פתחתי את העסק שלי.
פריימן קצת התבלבל. “מה פתחת, אהרן? אתם הרי לא עובדים”.
“לא הבנת”, הסברתי, “אני מסכים לגמרי שהמדינה זה חשוב ובטח שהצבא, ואני גם מסכים איתך שכאשר מדובר בנשמת אפינו – לא עושים חשבון, ושבדיוק בגלל זה פתחו אצלנו בבני ברק את העסקים בניגוד לחוק, והילדים הולכים ללמוד בתלמודי התורה! בגלל נשמת אפינו…
“יש בינינו רק שני הבדלים, והם שוליים בלבד:
“אל”ף: אצלך נשמת אפינו זה כסף ופרנסה, ואצלנו נשמת אפינו זאת התורה. בי”ת: כשאתה פותח את המסעדות שלך בניגוד לחוק קוראים לזה בתקשורת ‘הישרדות’, ‘מאבק’, ‘צדק’ ועוד כל מיני מילים חיוביות, וכשאנחנו פותחים זאת ‘אנרכיה’, ‘הפצת מחלות’, ו’הפקרות’.
“שנינו נלחמים על החיים, ושנינו מוכנים להסתכן עבור מה שחשוב לנו. הוויכוח בינינו הוא רק בשאלה מה חשוב ועל מה נלחמים.
“לכן התקשרתי. כדי לתת לך גיבוי על העיקרון, ולהתווכח על הסיבה, ולהזכיר לך שזה כתוב כבר מזמן בפרשת השבוע.
“בפרשת משפטים מלמד משה לבני ישראל את דיני עבד עברי. ליהודי מותר למכור את עצמו כעבד למשך שש שנים, אם כי התורה אינה רואה זאת באור חיובי. ואולם אם בוחר העבד להישאר אצל אדונו גם בחלוף שש השנים שעליהן התחייב, ובכך להפוך לעבדו לצמיתות – האדון נדרש לקחת אותו לבית הדין, ושם רוצעים את אוזנו, שנאמר: “וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם” (שמות כא, ו).
על כך מקשה המדרש:
“וְכִי מָה נִשְׁתַּנָּה אוֹזֶן יוֹתֵר לִרְצוֹעַ מִכָּל אֵיבָרָיו? לְפִי שֶׁשָּׁמְעָה מֵהַר סִינַי ‘כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים’ – עֲבָדַי הֵם וּפָרַק מִמֶּנּוּ עוֹל שָׁמַיִם וְהִמְלִיךְ עָלָיו עוֹל בָּשָׂר וָדָם, לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תָּבוֹא אוֹזֶן וְתֵּרָצַע, שֶׁלֹּא שָׁמְרָה אֶת מָה שֶׁשָּׁמְעָה”. (תוספתא בבא קמא ז’)
לדברי המדרש, בציווי רציעת האוזן מלמדת התורה כי אדם שחייו תלויים בגורמים חיצוניים לעולם אינו חופשי באמת, גם אם הוא מכריז זאת בראש חוצות. אדם המשועבד לאכילה ושתייה כדי להתקיים, החופש שלו מצומצם ביותר ומסתכם בהחלטה לאיזה אדון הוא מבקש להשתעבד: לבורא או לכסף. למסעדה או לתורה ומצוות.
“זה גם מסביר מדוע המצווה הראשונה שמופיעה אחרי מתן תורה היא דווקא עבד עברי: כדי להזכיר לנו שאיננו חופשיים באמת. החופש שלנו הוא רק לבחור למי להיות עבדים. אוזן ששמעה בהר סיני מפי השכינה ‘כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים’, אינה יכולה להרשות לעצמה להשתעבד למישהו – או למשהו – אחר.
“מצוות עבד עברי היא הראשונה שנאמרת לאחר מתן תורה כדי להזכיר לנו, שהדבר שבגינו אנו יוצאים למאבק מלמד מי אנחנו באמת, וכדי להמליץ שאם כבר נגזרה עלינו עבדות, לפחות שנבחר להיות עבדי הקב”ה, ולא עבדי העסקים שהקמנו”.
פריימן גירד בפדחתו.
“יודע מה, אתה צודק. אני לא פותח את המסעדה! ואוכיח לך שיש לי ערכים יותר חשובים מכסף. מה תגיד אז…?”
“מצוין”, אמרתי לו. “אם אתה לא עובד, אז אתה כבר כמעט כמוני. כל מה שנשאר לך בתור עבד בחופשה, הוא להחליט שאם בין כה וכה אתה כבר לא עובד – אולי שווה להיות עבד של ה’, ואז הוא ידאג לך שתוכל לעבור בשלום את התקופה ולפתוח שוב את המסעדות שלך”.
