ב-16 באוקטובר 1793 הוצאה להורג בכיכר המהפכה בפריז המלכה מארי אנטואנט, לקול תשואות ההמון שתלה בה את כל תחלואיה של צרפת.

עד היום לא ברור אם המלכה היתה אשמה בכך או לא, אך אויביה ייחסו לה אחריות למשבר הכלכלי שפקד את ארצם, והאשימו אותה באדישות ואטימות לסבלם של האזרחים. אפילו המשפט “אם אין לחם שיאכלו עוגות” רשום על שמה, למרות שכנראה מעולם לא הוציאה אותו מפיה.

מסתבר שהוצאות להורג בלא משפט לא נעלמו מנוף חיינו. רק התפאורה השתנתה

כך או אחרת, האכזריות והצמא לדם של מחוללי המהפכה לא באו על סיפוקם בעריפת ראשה של המלכה, ועוד כשבעה עשר אלף בני-אדם קיפחו את חייהם בשמה.

למעלה ממאתיים שנה חלפו מאז, ובימינו שוב אין מוציאים להורג אנשים בכיכר העיר רק משום שכך רצה ההמון. כיכר העיר הפכה למקום בילוי, והגיליוטינה למוצג מוזיאוני. אך למרבה הפלא, השיטה עצמה נותרה בעינה.

מסתבר שהוצאות להורג בלא משפט לא נעלמו מנוף חיינו. רק התפאורה השתנתה: את כיכר העיר החליף מסך מחשב, ואת תפקיד הכרוז משלהב ההמונים נטלה המקלדת. בעבר היה צורך בגיליוטינה או בתליינים כדי לכרות את ראשו של אדם, ואילו כיום די בהקשה על מקלדת.

עם התקדמות הטכנולוגיה התברר כי למילים יש יכולת להרוג כמו לגליוטינה, בכמה הבדלים: בעבר הוכתמו התליינים בדם הנספים, וכיום ההליך סטרילי יותר. בעבר ידע התליין שקיפד חיים, וכיום הוא מיתמם. בעבר נאלץ התליין להתמודד עם מצפונו המייסר, וכיום הוא צמא לשיתופים ברשתות החברתיות.

מי שמשמיץ ברשתות החברתיות אדם שלדעתו לא נתן לו שירות ראוי, או אפילו רק משתף או מסמן לייק על פוסט כזה מבלי לבדוק את המידע – מתנער מאחריותו להשלכות ההרסניות של מעשיו: האם חשב לרגע על משפחתו של המושמץ או על שמו הטוב שהתנפץ באִבחת מקלדת?

ובכן, בדרך כלל התשובה היא בערך כך: “מה זאת אומרת? זכותי לכתוב מה שאני חושב! הכל אמיתי! תפקידו של פקיד לשרת את הציבור, וכשהוא מועל בתפקידו עליו לשאת בתוצאות, ואם לא למענו, למען הציבור ולמען ישמעו וייראו. זה לא רק חופש הביטוי אלא גם שירות לציבור!”

אך אם תשאלו את הטוקבקיסט שוחר-הצדק אם יסכים לערוף את ראשו של הפקיד המושמץ בכיכר העיר, ודאי ישיב – “אין מה להשוות, אין כאן שום דימיון. בסך הכל כתבתי את דעתי. לא מוגזם להשוות זאת לרצח?”

ובכן, על-פי תורת ישראל אין בהשוואה זו גוזמה כלל. התורה אינה משתמשת במילה ‘שיימינג’ (בִּיוּש) אלא מכנה זאת בשם ‘רצח’ (הלבנת פני אדם ברבים), או בשמו הקליט והמוכר יותר – לשון הרע.

כדי להבין את החומרה שמייחסת התורה לאיסור לשון הרע, יש להעיר כי אין עוד חטא שהתורה מקדישה לו שתי פרשות שלמות, תזריע ומצורע, כחטא לשון הרע -שהוא סיבת הצרעת. אריכות זו ללמד באה:

א. נגעי הצרעת החמורים הם תוצאה של חטא חמור – לשון הרע.

ב. בין הגוף לנשמה מתקיימים יחסי גומלין, ומשום כך כשאדם חוטא בפיו או בדיבורו, תוצאות דיבורו הרע מתגלות בגופו ואפילו ברכושו.

ג. המילים היוצאות מפינו ממשיות ממש כמו מעשים. טיעונים כגון “מה כבר אמרתי”, “אלו בסך הכל מילים”, “מה לעשות, זאת האמת והוא הרוויח את זה ביושר” – אינם פוטרים אותנו מאחריות למילים היוצאות מפינו וממקלדתנו.

ד. מילים יכולות להרוג גם מבלי שהידיים יוכתמו בדם ממשי, וגם ללא אקדח מעשן, ואפילו נותר המצפון נקי כשהיה.

ראיה לכך אנו מוצאים בתיאור התורה כיצד ממתין האיש הנגוע למוצא פי הכהן ולהכרעתו אם טהור הוא או טמא. וכך מתאר זאת הרלב”ג:

“הַשּׁוֹרֶשׁ הָאֶחָד הוּא שֶׁטֻּמְאַת הַנֶּגַע וְטַהֲרָתוֹ תְּלוּיָה בַּכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן’ וגו’. וְאוּלָם רְאִיָּתוֹ אֶפְשָׁר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי אָמַר בְּפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים כִּי ‘יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין נֶגַע לָנֶּגַע’ וגו’, ‘וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הַהֵם’, מַגִּיד שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָכְלוּ לִרְאוֹת הַנֶּגַע לְהוֹצִיא מִשְׁפָּטוֹ לָאוֹר, אַךְ מִשְׁפְּטֵי הַנָּגוּעַ לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ – יִהְיֶה עַל יַד כֹּהֵן לְבַד”. (ויקרא יב, א)

כאן מחלק הרלב”ג בין אבחון נגע הצרעת לבין קביעת הכהן אם מדובר בטומאה. בעוד האבחון יכול להתבצע גם על ידי ישראל, קביעת הטומאה או הטהרה מסורה לכהן בלבד. כדי לקבוע אם מדובר בנגע, די באדם הבקיא בהלכות נגעים. אך כדי שהנגע ייטהר או ייטמא, יש צורך במילה אחת בלבד היוצאת מפיו של הכהן – ‘טמא’ או ‘טהור’.

מדוע? כדי ללמד את המצורע שדיבר לשון הרע על חומרת דיבורו ועוצמת השלכותיו.

בהמתינו למוצא פי הכהן צופה המצורע במו עיניו בהשלכותיה של מילה אחת בלבד שתכריע את גורלו: אם יפסוק ‘טמא’, ישפיע הדבר על גופו ועל סביבתו, על רכושו ועל בני משפחתו; ואם ‘טהור’ – הכל על מקומו יבוא בשלום.

לכן מחלק הרלב”ג בין אבחון הנגע לקביעת הטומאה או הטהרה – כדי לחדד את כוחה של מילת ‘טהור’ או ה’טמא’ היוצאת מפי הכהן, ולהדגים לחוטא עד היכן מגיעה כוחה של מילה אחת בלבד. אבחנה זו תכליתה ללמד את המצורע על עוצמתו (ההרסנית לעתים) של כוח הדיבור, כדי שיחוש על בשרו כיצד מילה אחת יכולה לשנות חיים ולגרום לנזקים ממוניים עצומים, וכדי שכל טוקבקיסט אנונימי יחוש על בשרו מה מעוללות תגובותיו לאנשים שעליהם הוא כותב.

אחרת אין הבדל בינינו לבין ההמון המריע בכיכר המהפכה למראה ראשה הכרות של מארי אנטואנט בידי התליין…