הדיילים החלו לחלק ארוחת ערב כחצי שעה אחרי ההמראה.
כשהגיעה עגלת החלוקה לשורת המושבים שלנו, הגיש לי הדייל חמגשית ובה ארוחה כשרה למהדרין, ולזוג המבוגר שלידי שתי ארוחות – לאשה ארוחה רגילה ולבעל צמחונית.
“סליחה שאני שואל”, פניתי אליו בנימוס. “אני רואה שיש לך ארוחה צמחונית, האם אפשר להזמין במטוס ארוחה כזאת?”
האשה הבחינה בארוחה הכשרה למהדרין שנחה על המגש שלי, וביקשה מהדיילת להחליף את החמגשית שקיבלה בארוחה כשרה. בעלה לא אהב את הרעיון.
“למה החלפת?”, שאל בטרוניה, “עוד פעם את מתחילה עם הפרימיטיביות שלך?!”
האשה לא ענתה והתכווצה במקומה. נראה היה שסגנון הדיבור של בעלה אינו זר לה, ולכן החלטתי להשיב לו במקומה.
“סליחה שאני שואל”, פניתי אליו בנימוס. “אני רואה שיש לך ארוחה צמחונית, האם אפשר להזמין במטוס ארוחה כזאת?”
“בטח”, ענה.
“אתה צמחוני?”, שאלתי,
“בהחלט! בשנים האחרונות אני צמחוני על מלא”.
“אני שמח שנפגשנו. בתקופה האחרונה אני עוסק בנושא הצמחונות מזווית יהודית, ומנסה להבין מה גורם לאנשים להפסיק לאכול בשר. זה ממש מסקרן אותי”.
“זה לא כל כך מסובך”, השיב האיש. “אני אדם מוסרי, וכשהתברר לי שאכילת מוצרים מן החי אינה מוסרית, הפסקתי עם זה בבת-אחת”.
“ולמה היא לא מוסרית?”
“מה זאת אומרת? נראה לך מוסרי להתענג על סבלם של אחרים?”
“למה לא?”, היתממתי, “מי החליט שהתענגות מסבלם של אחרים היא מעשה לא מוסרי?”
“נו טוב, זה מובן מאליו”, ענה האיש.
בנקודה זו כשהאווירה כבר הפשירה, החלטתי למקד את השיחה.
“לא נעים לי להתערב בוויכוח בינך לבין הגברת, אבל למה צמחונות היא מוסרית ומובנת בעיניך, ואילו הקפדה על כשרות היא פרימיטיבית? מה הופך את עקרונות הצמחונות למובנים מאליהם, ואת עקרונות הכשרות לבלתי-ראויים…?”
“מה הקשר”, קטע האיש את דברי והניח את המזלג על הצלחת, “המוסר שלי מבוסס על היגיון, ושל אשתי לא. אני משתמש בשכל כדי לקבוע את ערכי, והיא מאמצת את ערכים שרבנים מכתיבים לה”.
האם גם אתם נתקלתם אי-פעם בטיעון הזה? הבה נבחן אותו.
בשנת 1874, פירסם הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט מאמר בשם “תשובה לשאלה: נאורות מהי?”. בתמצית –
“נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. ‘אֱזֹר אֹמֶץ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׂכְלְךָ שֶׁלְּךָ!’ היא איפוא סיסמת הנאורות.
לפי עיקרון זה שניסח הפילוסוף הנחשב, הצדק נמצא עם הבעל הצמחוני. מי שהגיע בכוחות שכלו למסקנה שאכילת בשר אינה מוסרית הוא נאור, ואילו המקפידים על כשרות משום שכך כתוב בתורה אינם נאורים, שכן הם אינם קובעים את ערכיהם בעצמם.
אלא שמאחורי הנאורות מסתתר סוד אפל שעליו שומרים הנאורים מכל משמר: הללו יודעים טוב מכולם כי בעולם של שׂכל צרוף – מוסר וערכים אינם קיימים באמת, שכן ברגע שאנו מייחסים סיבה כלשהי לערכים – הם הופכים לצרכים.
אם נשאל את אדם נאור בעיני עצמו מדוע אינו אוכל בשר, מן הסתם ישיב שהוא נמנע מכך משום צער בעלי-חיים. אך אם נוסיף ונשאל מדוע אסור לצער בעלי-חיים – ישיב כי זהו צו מוסרי מובן מאליו! אלא שכאן ישנו קושי: הואיל ונאורות בהגדרתה שוללת קבלת דבר כלשהו כמובן מאליו ומצדדת בכפיפות לשכל בלבד, כיצד יכול המובן מאליו שאינו נשען על השכל, לשמש בסיס לערכים נאורים…?
אם צמחונות מבוססת על ערך מובן מאליו שאינו זקוק לאישורו של השכל – הימנעות מגרימת צער בעלי-חיים – עולה מכאן שהיא אינה מעידה בהכרח על נאורות. במילים אחרות, נאורות תובעת שימוש בשכל רק לאחר שביססה את ערכיה שלה על הנחות יסוד מובנות מאליהן.
התורה, לעומת זאת, שמצוותיה מקוממות חלק מן הנאורים, חולקת על הגדרת הנאורות ומבטלת אותה מכל וכל.
על-פי תורת ישראל, מקורה של המחויבות לערכים אינה שִׂכלו של האדם. בניגוד לתפיסת הנאורות המקדשת את השכל ומציבה אותו מעל הכל, התורה קובעת כי השכל אינו אדון לרצון אלא משרתו. לא הרצון עובד אצל השכל, אלא להפך. אדם רוצה, וכדי למלא את רצונו הוא משתמש בשכל.
לפיכך, ערכי מוסר המבוססים על שכלו של האדם אינם אדוניו משום שנוסחו על-ידי השכל רק כדי לשרת את הרצון ולהביא למימושו, ולכן תמיד יעלו בקנה אחד עם הרצון.
ישנם אנשים המחליטים להיות צמחונים לא משום שאכילת בשר אינה מוסרית – אלא מפני שהם מואסים באכילת בשר, או מחמת רחמנותם הטבעית או משום שהם מעוניינים להצטייר כחלק מה’בון-טון’ ולהתכבד בנאורות. נמצא שהעדפות אלה קודמות למוסר והן ששולחות את השכל לנסח ערכים שיציירו אותן באור מוסרי.
כדי להיות מוסרי באמת, מלמדת התורה, המוסר צריך להתבסס על רצון המצוי מחוץ לאדם ועל שׂכל שאינו שׂכלו. על פי התורה, האדם המוסרי הוא זה המבסס את ערכיו על רצון ה’ ולא על רצונו, כפי שמלמדת התורה בפרשת השבוע.
בפרשת מסעי מלמד הקב”ה למשה את דיני הרוצח, ובסופם מזהירו שלא לרחם ולפטור מן הדין את הרוצח במזיד, שנאמר “וְלֹא־תַחֲנִיפוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ”. (במדבר לה, לג).
וכאן מתעוררת שאלה: מדוע מצווה התורה שלא לרחם על רוצחים? היעלה על הדעת לרחם עליהם? מסתבר שכן.
בתביעה למצות את הדין עם רוצחים מבקשת התורה ללמד על ההבדל בין מוסר הנאורות למוסר התורה. הנאורות אמנם מחמירה בנטילת חיים לא פחות מהתורה, אך ההבדל בין השתיים טמון במניע: בחברה ה’נאורה’ קדושת החיים מקורה בצורך חברתי, ואילו ביהדות מקורה בצלם האלוקי שהוטבע באדם, וזהו הבדל תהומי ממש.
מי שמגן על ערך החיים רק משום שכך קבעה החברה, ערכי המוסר שלו מבוססים על ה’ארץ’, על השכל האנושי המבקש צידוק ערכי לרצון החברתי. לעומתו, המקדש את החיים בגלל צלם אלוקים שבאדם, יונק את המחויבות למוסר מן השמים.
הנאור אינו מבקש מוסר וערכים, הוא מבקש לנסח מוסריות שתשחרר אותו ממחויבותו לבורא. ולפי שזה רצונו, הוא מבקש בעזרת שכלו דרך ערכית למלא רצון זה ללא צורך בבורא.
לפיכך, ברגע שיתבקש להבהיר באופן שכלי מה הסיבה העומדת מאחורי ערכיו, לא ימצא לכך הסבר מניח את הדעת, וישתמש במונח הכי פחות נאור – “זה מובן מאליו”, למרות שאמירה זו סותרת במישרין את עקרון הנאורות שבבסיס הכפירה.
לכן הזהירה התורה שלא לרחם על רוצחים דווקא במילים “וְלֹא־תַחֲנִיפוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּה”, כדי ללמד שאם מקורה של קדושת החיים בארץ, יימצא גם הסבר שׂכלי מדוע יש לרחם על רוצחים כשהצורך החברתי ידרוש זאת.
***
אחרי שהסביר לי שהוא צמחוני בשם המוסריות, שאלתי את שכני לטיסה אם הוא מתגורר בישראל, וכשהשיב בחיוב הערתי לו:
“אמרת שזה לא מוסרי למלא את הבטן על חשבון סבלם של יצורים אחרים. אם אתה כל כך רגיש לסבל הזולת, למה אתה מתגורר על אדמותיהם של פליטים שמדינת ישראל גירשה מתחומיה במלחמת השחרור…?”
במקום להשיב לי, פנה האיש לאשתו: “את רואה, בגלל זה התרגזתי כשהזמנת אוכל כשר. עם מי את מעדיפה להזדהות, איתי או עם הקיצונים האלה…?”
היא לא השיבה לו.
