יום אחד שוקי חזר מבית-הספר כשהוא בעננים, וסיפר שהיה לו יום נפלא: הוא קיבל את הציון הגבוה בכיתה במבחן, ובעקבות זאת נבחר למצטיין השבוע והמורה אמר לו שמעולם לא לימד ילד כמוהו והוא שוקל להקפיץ אותו כיתה.
בערב, כשצלצל הטלפון והמורה היה על הקו, התבהרה התמונה.
השיחה הסתיימה. אבא של שוקי ניסה לשלוט בעצמו, כפי שמלמדים המומחים שמבינים בחינוך ילדים (בעיקר של אחרים), אך המשפט היחיד שמצא היה – “שוקי, למה שיקרת?!”
“איך שוקי מרגיש?”
“מצוין”, ענה האב, “עם ילד כזה מה עוד צריך לבקש? גם מצטיין השבוע, גם מאה במבחן, גם מועמד לקפוץ כיתה… איזו נחת!”
“המממ… לא רוצה לקלקל לכם את השמחה”, התנצל המורה. “נכון ששוקי קיבל מאה, אבל לא במבחן אלא בהפרעה להתנהלות השיעור. לגבי מצטיין השבוע – זה אולי יקרה בעתיד, אם תטפלו בו כמובן, וכשאמרתי לו שאף פעם לא היה לי בכיתה ילד כמוהו – זו לא היתה מחמאה…”
השיחה הסתיימה. אבא של שוקי ניסה לשלוט בעצמו, כפי שמלמדים המומחים שמבינים בחינוך ילדים (בעיקר של אחרים), אך המשפט היחיד שמצא היה – “שוקי, למה שיקרת?!”
אמת. לא נחמד לגלות שהילד שלנו משקר, אך מדוע אנו נוטים לכעוס עליו בתגובה? האם זהו כעס שמגיע ממקום חינוכי, מתוך רצון טהור לחנך את הילד לומר אמת?
מסתבר שבחלק גדול מהמקרים, מקורו של הכעס שלנו אינו בחינוך.. אנו אמנם נעניק לו גוון חינוכי – מה זאת אומרת? חייבים לחנך את הילד לומר אמת ולהבין ששקר הוא דבר חמור! – אך מאחורי הכעס מסתתרת סיבה אחרת לגמרי בתכלית.
כשהילד שלנו משקר, אנו כועסים משום שאנו נכשלנו כמחנכים והורים. אם שוקי חושש לספר לנו את האמת, הדבר מעיד על כך שהקשר איתו אינו כה חזק וטוב כפי שהיינו רוצים להאמין. כשהילד שלנו משקר – אנו כועסים עליו לא בגלל ששיקר אלא משום שתדמית המחנך המוצלחת שבנינו בדמיוננו התנפצה. השקר של שוקי הוא למעשה הערה בתיק ההורי שלנו…
אנחנו כועסים עליו, מפני שבשקרו לנו שוקי בעצם משדר שאיננו חכמים כל כך כפי שהיינו רוצים לחשוב, ולכן הוא ניסה להערים עלינו. כעס כזה אינו קשור לחינוך ואין בו תועלת חינוכית.
כששוקי מגלה שאנו כועסים על ששיקר, הוא אולי מבין שנהג שלא כמצופה ממנו, אבל קולט דבר נוסף: ההורים שלי כועסים מפני שהם גאוותנים! עובדה, כשהשכן התייעץ עם אבא כיצד להגיב כשהבן שלו משקר, אבא הסביר לו בטוב-טעם שאין צורך להתרגש, ושזה טבעי אצל ילדים, ובתור אבא עליו לרדת לשורש השקר ולא להגיב מהבטן. והכי חשוב, לפי אבא (בשבתו כיועץ לשכן) – אסור לקחת את השקר באופן אישי.
אם אבא כל כך צודק, חושב לעצמו שוקי, למה הוא שוכח הכל כשמדובר בי…? ואז שוקי מבין שאבא שלו גאוותן.
כשהבן של השכן משקר, השקר הזה אינו פוגע ביוקרה החינוכית של אבא שלו. אבל כששוקי נתפס בשקר – זה כבר סיפור אחר. זה כבר אישי. זה כבר עניין של כבוד.
מהיכן לומדים זאת? מפרשת השבוע.
בפרשת מטות מצווה משה על בני ישראל להחרים את מִדיָן, ושולח את ראשי הצבא להילחם בהם. אך בשובם מהמערכה, מתברר למשה כי לא פעלו לפי הוראותיו והוא כועס עליהם, שנאמר: “וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה”. (במדבר לא, יד)
האם כעסו של משה על פקודי החיל היה מוצדק? לכאורה כן. הם עברו על ציווי ה’, ומי כמשה יודע עד כמה חמור הדבר. אלא שבהמשך הפרשה מגלה לנו התורה שכעסו של משה לא היה ראוי.
כשהתעורר צורך ללמד את בני ישראל כיצד להכשיר את הכלים שהביאו ממדיָן, בני ישראל לא למדו זאת מפי משה (אף שהוא למד על כך מהקב”ה), אלא מפי אלעזר בן אהרון הכהן, שנאמר: “וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה”.
כשנדרשו חז”ל לסיבת הדבר השיבו: “”מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לְפִי שֶׁהָיָה בִּכְלָל כַּעַס, בָּא לִכְלַל טָעוּת” (ספרי במדבר לא, כא), ולכן “נִתְעַלְּמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת גִּעוּלֵי נָכְרִים”. (רש”י שם).
מדברי המדרש עולה ששִכחת ההלכה של מנהיג האומה נכתבה לדורות כדי ללמדנו שגם האיש העניו מכל האדם אשר על פני האדמה עלול לבוא לידי כעס; כמנהיג ומחנך היה עליו לגעור בפקודי החיל למרות שעברו על ציווי ה’, אך לא מתוך כעס.
וכאן מתעוררת שאלה: פקודי החיל עברו על ציווי ה’! אם לא יכעס עליהם משה, כיצד ילמדו על חומרת מעשיהם?
כאן מלמדת התורה על תפקידו של הכעס בחינוך.
באיזכור כעסו של משה מבקשת התורה ללמד כי מחנך המגלה שחניכו לא פעל כמצופה ממנו, עליו להעיר לו על טעותו. השאלה היא – מדוע הוא מעיר לו? האם בגלל שלא פעל כראוי, או מפני שלא פעל כפי שהוא הורה לו?
אם ההערה נובעת מכך שהמחונך נהג שלא כראוי, היא תיאמר מתוך צער. אך אם תיאמר בטון כועס, הדבר מלמד על כך שבהערה מעורב משהו אישי, ואז שוב אין היא הערה חינוכית אלא אישית, וככזאת היא מזיקה יותר משהיא מועילה.
התורה מגלה כי נתעלמה הלכה ממשה מפני שכעס, ללמד שמחנכים חייבים להתבונן מדוע הם מעירים לחניכיהם. מה הסיבה האמיתית לכך – דאגה להצלחתם ורצון להביאם לתיקון דרכיהם, או שמא הבעת אכזבה מכך שעברו על רצונם ופגעו במעמדם?
בפרשת מטות מלמדת התורה כיצד הורים נדרשים לגשת לחינוך ילדיהם.
בטרם נאשים את ילדינו בכישלוננו החינוכי, עלינו להסתכל במראה ולבדוק אם אנו נראים כעוסים. אם כן, איננו ראויים להתלונן עליו: מה ניתן לצפות מילד המבין שלא חינוכו הוא הנושא כאן אלא כבודם וסמכותם של הוריו…?
כדי להיות ראויים לחנך, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשים את כבודנו בצד. ילדים הם מומחים שאין שני להם בזיהוי תווי פנים ותקשורת לא מילולית!
