אולי זה יישמע מוזר, אך הוותיקן מינה שגריר ראשון למדינת ישראל רק בשנת 1993. ולא בכדי.
עבורנו, היהודים, שיבת ציון היא אירוע מכונן ומשמעותי, אך לממסד הנוצרי ולמאמיניו הדבר היה כרוך במשבר דתי של ממש.
כל עוד לא מצאו היהודים מנוח בתקופת הגלות והיו נתונים לרדיפות, גירוש ופוגרומים, היו הנוצרים משוכנעים לחלוטין בצדקת תיאוריית החילופין.
במשך אלפיים שנה חונכו הנוצרים על “תיאולוגיית החילופין” – השקפה שלפיה פג תוקפה של תורת משה כמערכת מחייבת, והקב”ה מאס בעם היהודי ובחר בכנסייה הנוצרית כממשיכת היהדות. הנוצרים בכל הדורות האמינו כי היהודים צלבו את יש”ו משיחם, ומסיבה זו נגזר עליהם מאז סבל נצחי שיסתיים רק כשיקבלו על עצמם את אמונת הנצרות.
כל עוד לא מצאו היהודים מנוח בתקופת הגלות והיו נתונים לרדיפות, גירוש ופוגרומים, היו הנוצרים משוכנעים לחלוטין בצדקת תיאוריית החילופין. אך תחילת שיבת ציון בסוף המאה התשע-עשרה אילצה את הממסד הנוצרי להתמודד עם המציאות המשתנה שעוררה שאלות ותהיות תיאולוגיות בקרב מאמיניה. ככל שגדל זרם העולים לפלשתינה, כרסמה הדאגה בלבם של הנוצרים: אם אכן מאס האל ביהודים ותחתם בחר בהם, הנוצרים, כממשיכי היהדות – כיצד ניתן להסביר שהבטחות הנביאים מתקיימות דווקא ביהודים? מדוע תם סבלם בלא שהתנצרו…?
דאגה זו הפכה להלם מוחלט כאשר מדינת ישראל הפכה לעובדה מוגמרת. כדי להתמודד עם שאלות עצומות אלה, התכנסה ב-1962 ועידת הוותיקן השנייה, ולאחר שלוש שנות דיונים הוצגו מסקנותיה שהרעידו את אמות הסיפים של העולם הנוצרי: הוותיקן הודה לראשונה כי הואיל והיהודים זקפו את קומתם הלאומית ושוב אינם סובלים למרות שלא קיבלו על עצמם את יש”ו, המסקנה המתבקשת היא שהם אינם אחראים למותו.
האפיפיור הכריז: “אנו מוּדעים היום לכך שאות קין טבוע במצחנו, ושבמשך דורות, אחינו הבל שכב בדם שאנחנו הקזנו”. אלא שהצהרה זו לא נאמרה מתוך אהבה לעם ישראל: מטרתה היתה לספק למאמיני הנצרות הסבר מניח את הדעת לכך שבא הקץ לסבל היהודי המתמשך, ולהודות באופן רשמי על כך שייחוס צליבתו של יש”ו ליהודים במשך דורות – בטעות יסודו. עצם כינון המדינה היהודית היה אות וסימן לכך שלא היהודים אחראים למותו של אבי הנצרות.
ומה באשר לעובדה שהבטחות הנביאים מתגשמות דווקא ביהודים ה’ישנים’, האורתודוקסים? האין בכך סתירה לטענה הנוצרית על כך שהם עצמם הפכו לעם הנבחר?
על כך אין לוותיקן הסבר עד עצם היום הזה.
מסיבה זו נדרשו עשרות שנים עד שהוותיקן הסכים לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, משום שעצם התקומה היהודית הלאומית מהווה אסון עבור הממסד הנוצרי.
טעותם של הנוצרים אינה ייחודית להם; היא נחלתו של כל מי שמנסה לבחון את ההיסטוריה מנקודת מבט זמנית. אילו עיינו היטב במדרש חז”ל שלא באמצעות פרשני הנצרות היו חוסכים מעצמם מבוכה וגם את הצורך להתנצל.
מדרש זה מובא על פסוק בפרשת השבוע.
בפרשת במדבר מצווה הקב”ה את משה לקיים מפקד אוכלוסין: “שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם”. (במדבר א, ב). חכמינו ביקשו ליתן טעם בציווי זה, שתכליתו לידע מניָן כל שבט ושבט, וקבעו כי בני ישראל נספרו מחמת חביבותם.
הדבר נרמז מסמיכות ציווי ספירת בני ישראל למצווה אחרת, המופיעה בסוף פרשת בחוקותי החותמת את ספר דברים – “תמורה”. מצווה זו עוסקת באדם המקדיש בהמה לקורבן ומבקש להחליפה באחרת, שנאמר: “וְאִם-הָמֵר יְמִירֶנּוּ, וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל”.
מצווה זו מלמדת כי קדושתה של בהמה שהוקדשה לקרבן אינה בטלה גם כאשר האדם ממירה באחרת, אלא נמשכת גם בה – “הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ”.
על השאלה – מדוע נסמכה מצוות תמורה לציווי מנייתם של בני ישראל? משיבים חז”ל במדרש:
“ללמדך – מה הקב”ה יחיד ואין לו תמורה, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת”. (רבנו בחיי, במדבר א, א)
מסמיכות זו למדו חז”ל שהקב”ה ציווה למנות את בני ישראל בגלל חביבותם אצלו. סמיכות פסוקים זו מבשרת כי כשם שבהמה שהוקדשה לקורבן אינה יוצאת לחולין גם אם המירוהּ באחרת, כך גם ישראל. אם יאמרו אומות העולם כי הבורא החליפם באומה אחרות ישיבום כי מצוות תמורה מוכיחה שאין הדבר אפשרי, וזאת מקל וחומר: אם בהמה שהוקדשה לקורבן אין קדושתה פוקעת, עם שבחר בו ה’ יתברך תיפקע קדושתו…?
וזה שאמרו חז”ל שמניית בני ישראל נעשתה מתוך חיבתן לפניו, כדי ללמד שהבטחות הנביאים מתגשמות דווקא בבני ישראל המקוריים ולא בטוענים להיותי ממשיכי דרכם – משום שקדושה אינה מתבטלת! אם קידש הקב”ה את בני ישראל ומנאן במדבר מתוך חיבתן – קידושין אלה הם לצמיתות.
ולא רק כדי להפריך את טענת הנוצרים נסמך מניין ספירת ישראל למצוות תמורה, אלא בעיקר כאות וסימן ליהודים. להודיעם שגם אם יהיה נדמה שצודקים הנוצרים בטענתם, עליהם להתאזר בסבלנות אפילו אלפיים שנה ולא להתייאש, לאור קביעת התורה שקדוּשה אינה מתבטלת. משיח צדקנו בוא יבוא, ונמתין לבואו אף אם יתמהמה.
***
אחד המשתתפים בהרצאתי שאל אותי פעם: “אם קיבוץ עם ישראל לארצו הוא התגשמות חזון הנביאים, מדוע הפקידה אותו ההשגחה דווקא בידי יהודים שאינם שומרי מצוות? לא ראוי היה שדווקא יהודים דתיים יעשו זאת?”
“בגלל הנוצרים”, השבתי לו. “הם טוענים שהקב”ה החליף אותנו ומאס בנו מפני שחטאנו לו, לכן הפקיד את הגשמת חזון הנביאים דווקא בידי יהודים חוטאים שאינם שומרי מצוות: להראות שהוא נאמן לקיים את הבטחותיו לישראל גם כאשר היהודים חוטאים.
שהוא אינו מחליף אותנו גם כשאנו מורדים בו.
שאהבתו לנו אינה תלויה בדבר.
ואנחנו…?
