בשנת 1263 נערך ‘ויכוח ברצלונה’ הידוע, שבו השיב הרמב”ן לטענותיו של היהודי המומר פבלו כריסטיאני שלפיהן ישנן בתלמוד ובמדרשי חז”ל ראיות לכך שהמשיח כבר בא.

תחילה ניסה הרמב”ן לחמוק מהוויכוח עם נציג “דת החסד והרחמים”, שכן ידע היטב כי להפסיד לה לא כדאי בגלל ‘רחמיה’, ולנצחה אסור בגלל ‘חסדיה’.

שממון ארץ ישראל לאורך הגלות, וציפייתה לשובנו, מוכיחות בעליל את השקר הנוצרי בדבר בואו של המשיח.

לאחר שניצח בוויכוח, נמלט הרמב”ן מספרד ועלה לארץ ישראל. עם בואו הזדעזע למראה שממונה הנורא של הארץ, אך במקום לבכות על כך נמלא לבו תקווה, שכן הבין כי הדבר אינו מקרי והוא נועד בין השאר להפריך בנקל את השקר הנוצרי בדבר בוא המשיח.

כיצד? לשם כך יש לעיין בפרשת השבוע.

בפרשת בחוקותי מונה משה רבנו בפני בני ישראל את הברכות והקללות. הברכות – “אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ” (ויקרא כו, ג), והקללות –  “אִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ”.

בין קללת “וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ” ל”וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף” חבויים שני פסוקים:

• “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ”. (ויקרא כו, לב)
• “וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה”. (שם, לג)

האם גם פסוקים הם חלק ממניין הקללות? לא בטוח. לדעת הרמב”ן, לא זו בלבד שאינם חלק מן הקללות – אלא אף מקופלת בהם הבטחה גדולה! וכך הוא כותב:

“וְאֵלֶּה דְּבָרִים יַבְטִיחוּ בַּגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה…  מָה שֶׁאָמַר כָּאן ”וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם’ הִיא בְּשׂוֹרָה טוֹבָה מְבַשֶּׂרֶת בְּכָל הַגָּלוּיוֹת, שֶׁאֵין אַרְצֵנוּ מְקַבֶּלֶת אֶת אוֹיְבֵינוּ. וְגַם זוֹ רְאָיָה גְּדוֹלָה וְהַבְטָחָה לָנוּ כִּי לֹא תִּמָּצֵא בְּכָל הַיִּשּׁוּב אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה וּרְחָבָה וַאֲשֶׁר הָיְתָה נוֹשֶׁבֶת מֵעוֹלָם וְהִיא חֲרֵבָה כָּמוֹהָ כִּי מֵאָז יָצָאנוּ מִמֶּנָּה לֹא קִבְּלָה אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְכֻלָּם מִשְׁתַּדְּלִים לְהוֹשִׁיבָהּ [ליישבה] וְאֵין לְאֵל יָדָם”.

“וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם” – אינה קללה, קובע הרמב”ן, כי אם ברכה גדולה והבטחה שהיא גם ראיה לבעלות על הארץ, חרף מיקומה בתוך פרשת הקללות. על פי הבטחה זו, גם אם נגורש מארץ ישראל עקב חטאינו היא תוסיף לשמור לנו אמונים לאורך הגלות ולא תתן פירותיה לאף אומה ולשון. הארץ תמתין לנו בשממונה גם אם יידרשו לשם כך אלפיים שנה. אמנם עמים רבים “יישבו בה”, אך “ושממו עליה”.

מי לא כבש את ארצנו? מי לא ניסה להפריח את שממונה – הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הפאטמים, הסלג’וקים, נושאי הצלב, המונגולים, הטורקים והבריטים. למרות זאת, כאשר הגיעו אל מקורות הירקון יואל משה סלומון וחבריו במטרה להקים את המושבה פתח-תקווה, היא היתה שוממה לחלוטין, כשם שמצא אותה הרמב”ן שבע מאות שנה קודם לכן.

שממון ארץ ישראל לאורך הגלות, וציפייתה לשובנו, מוכיחות בעליל את השקר הנוצרי בדבר בואו של המשיח. אם כבר בא, מדוע הארץ עודנה עומדת שוממה? ומכאן שטרם בא.

את הנוצרים אין לנו עניין לשכנע בטעותם. עבורנו היהודים נכתבה הבטחה זו. מדוע? כדי לשמר את תקוות גאולתנו, וכדי ללמד כי הואיל ושמרה לנו הארץ אמונים עלינו לנהוג כמותה ולשמור אמונים לה’ ותורתו עד שתתקיים הבטחתו “הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא”. (מלאכי ג, כג)

נאמנות זו של ארץ ישראל ליהודים כה בולטת לעין עד שאפילו פרופ’ חיים ויצמן נאלץ להכיר בה.

שנים אחדות לפני הצהרת בלפור נשאל ויצמן בבית הלורדים הבריטי: “מדוע אתם, היהודים, מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל-כך הרבה מדינות לא-מפותחות שבהן תוכלו להתיישב ביתר נוחיות?”

על כך השיב ויצמן: “האם לאדוני יש אמא? האם אדוני נוהג לנסוע לבקרה? האם אדוני יסתפק בביקור נשים זקנות המתגוררות בסמוך לו במקום לבקר את אמו?”