כה סיפר לנו רבי שלום שבדרון זצ”ל בשיחה שהתקיימה בביתו במוצאי אחת השבתות:
בימים עברו נהגו עשירים להשיא את בנותיהם לבחירי התלמידים ולהתחייב לזון ולפרנס אותם ובלבד פנויים לעסוק בתורה בלא טרדות.
“חלילה. אתה מיטיב עמנו בחן ותומך בנו ללא גבול. כל עוד היינו זקוקים לכך נשענו עליך ועל טוב לִבך, אך כעת ביכולתנו להתקיים בכוחות עצמנו”.
יום אחד ניגש אחד האברכים הצעירים לחותנו העשיר ואמר: “לפני החתונה הבטחת לאפשר לי ללמוד תורה ללא דאגות ועמדת בדיבורך. חמש שנים דאגת לכל מחסורנו, ועל כך אנו אסירי תודה. האם לא הגיעה העת שניטול אחריות על חיינו ונפסיק לחיות על חשבונך?”
“וממה תתפרנסו?”, שאל חמיו.
“פנו אלי מעיירה סמוכה וביקשו שאתמנה לרב, אך השבתי להם שבטרם אקבל את הצעתם, עלי ליטול רשות מחותני שעל שולחנו אני סמוך מזה כמה שנים. התסכים?”
“ולמה תבקש לך משרה? וכי החסרתי ממך דבר?”
“חלילה. אתה מיטיב עמנו בחן ותומך בנו ללא גבול. כל עוד היינו זקוקים לכך נשענו עליך ועל טוב לִבך, אך כעת ביכולתנו להתקיים בכוחות עצמנו”.
“לעונג הוא לי לסייע לכם. אינני מוותר על זכות זו”, הבהיר החותן.
וכך, בכל פעם שהגיעה הצעת רבנות, חזר על עצמו שׂיח משונה זה: האברך מבקש רשות, וחמיו מסרב בנימוס.
כשהגיעה הצעה שהאברך התקשה לסרב לה הוא החליט לשנות ממנהגו: כדרכו, עדכן את חמיו בהצעה החדשה, אך רשות לא ביקש הפעם. הבין הגביר שמנוי וגמור עם חתנו להיעתר להצעה, ואמר לו:
“אני מבין ללִבך ומכבד את החלטתך. לכבוד הוא לי שחתני היקר מתמנה לרב קהילה כה חשובה. איני מתנגד עוד. השב להם בחיוב ויהא ה’ בעזרך! דבר אחד בכל זאת אבקש להעמיד על דיוקו: בכל פעם שפנית אלי ליטול ממני רשות טענת שאין זה ראוי שאמשיך לתמוך בכם. אך האם זוהי האמת – שאני תומך בכם? ואולי ההפך…?”
זמן קצר לאחר עזיבת בני הזוג לעיר החדשה, הלך הגביר לעולמו.
כשסיים ר’ שלום זצ”ל את סיפורו, פנה אלינו בעיניים בורקות והרעים בקולו: “נו, בחורים, מה אתם אומרים? עם מי הצדק? מי החזיק את מי? הכסף את התורה או התורה את הכסף?”
נכון, לא כולם יסכימו עם מסקנתו של ‘המגיד’ רבי שלום, שהרי לשיטתם אין בסיפור כל הוכחה שהעשיר נותר בחיים בזכות תמיכתו בחתנו: אפשר בהחלט שזהו צירוף מקרים, שכן אנשים מבוגרים הולכים לעולמם ללא קשר לשאלה מה עשו בכספם בחייהם.
עם מי הצדק? עם ‘המגיד’ זצ”ל או עם הספקנים?
כדי להכריע בשאלה זו, נתאר לעצמנו את המקרה הבא: אדם מלווה סכום גדול לחברו שנקלע לקשיים, ולאחר שההצלחה שבה להאיר לו פנים הוא פונה ללווה ומבקש ממנו הלוואה בסך מאה שקלים. הלווה מוציא מכיסו מטבע של חמישה שקלים, נותן לו ואומר: “מצטער, זה כל מה שיש לי כעת. קח לך, ונא לא להקיש בדלת ביתי בשעה מאוחרת כל כך”.
מה נאמר על אדם כזה? ודאי נטיח בו מילים קשות על כפיות הטובה שהוא נוהג במיטיבו.
אך לפני שנזדרז לעשות זאת, מוטב שנעיין בפרשת השבוע.
בפרשת בהר מצווה הקדוש-ברוך-הוא את משה על מצוות הצדקה, שנאמר: “וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ… וָחַי עִמָּךְ” (ויקרא כה, לה).
שואל רבי משה אלשיך ע”ה בפירושו תורה: מדוע נאמר בפסוק “ומטה ידו עמך”? את המילים “וחי עמך” אמנם ניתן להבין, שכן על ידי שנחזיק בעני ונתמוך בו כלכלית הוא יוכל לחיות עמנו, אך “ומטה ידו עמך”? מה הקשר בין התמוטטות העני למצבו הכלכלי של העשיר?
וכך הוא משיב:
וְזֶה טַעַם גָּדוֹל עַד מְאֹד, לְהָסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ מִלִּקְפֹּץ אֶת יָדָם לְהֵטִיב אֶת הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים, כִּי הֲלֹא הָעֲשִׁירִים סִבַּת דַּלּוּתָם. וְזֶהוּ אוֹמְרוֹ “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ”. כְּלוֹמַר לְאָח יֵחָשֵׁב לְךָ לְהוֹעִילוֹ. כִּי הַלֹּא מָה שֶׁ”מָטָה יָדוֹ” הוּא עַל הֱיוֹתוֹ “עִמָּךְ”, לְמַעַן תִּזְכֶּה בּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה עָנִי. לָכֵן “וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ”.
עשירות אינה תוצאה של מזל או גאונות כלכלית, מבאר רבנו האלשיך, “לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם” (קהלת ט, יא). עשירות היא שליחות: ההשגחה מפקידה את כספם של עניים רבים בידי אדם אחד, כדי לזכות אותו ואותם: העניים יתכפרו בצער העוני, והעשיר יזכה לחיים בזכות תמיכתו בם.
לדברי רבנו האלשיך, המילה “עמך” הסמוכה ל”וכי ימוך אחיך”, נועדה להזכיר לעשיר כי עושרו אינו שלו: מדובר בכספי הזולת שהופקדו אצלו למשמרת כדי שיזכה להיות שותף בהחזקתם.
במלים אחרות: עושרם של העשירים ניתן להם בזכות העניים, ואיך יוכלו לקפוץ יד ממי שבזכותם אים להם דאגות כלכליות? האם רשאים הם לגעור בעניים – הבעלים האמיתיים של הממון שהופקד בידם – רק משום שנקשו בדלת בשעה מאוחרת? את ממונם הם מבקשים!
זהו טבעה האמיתי של עשירות, וכעת אמרו אתם – מי מחזיק במי, העני בעשיר או שמא להפך…?
***
עשירים אנו. בדעת, בממון, ברגשות בריאים או בדימוי עצמי בריא או במידות טובות. העניים שבינינו חסרים בדיוק את השפע שבו אנו זכינו. כיצד נקפוץ ידנו מלסייע להם? האם אנו להתעלם מכך שההשגחה בחרה בנו לשמור את השייך להם?
אז במקום להסס אם לשתף את הזולת בשפע שהעניק לנו הבורא, מוטב שנחשוב מדוע בחר דווקא בנו – אולי רק כדי לזכות אותנו בהחזקתם, כדי ש….
