בחורף 1922 נפל למשכב יהודי בן העיירה ליובין שליד מינסק בבלארוס. לשונו התנפחה וחסמה את קנה הנשימה. בעודו על ערש דווי, ביקש האיש להביא אליו את רב העיירה, רבי משה פיינשטיין זצ”ל.
כשהגיע לביתו, ביקש החולה להוציא מעליו את כל הנוכחים, וסיפר לרב את סיבת חוליו.
היהודי המשיך וסיפר כי בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות שצעיף עוטה את פניהן. “בנות לוט אנו”…
“בשבת שעברה, עם סיום התפילה עמדנו לשוחח על פרשת השבוע שבה קראנו על בנות לוט שהרו מאביהן, והצגתי באוזני הנוכחים את שאלתי: מפני מה זכו בנות לוט שמשיח בן דוד ייצא ממעיהן? מדוע דווקא מבנות שהחטיאו את אביהן בגילוי עריות, ואף הנציחו את מעשיהן בשם ילדיהן – שדווקא מהן ייצא משיח?”
היהודי המשיך וסיפר כי בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות שצעיף עוטה את פניהן. “בנות לוט אנו”, סיפרו לו, “וקיבלנו רשות מן השמים לרדת אליך ולהשיב על שאלתך. אנו ממשפחתו של אברהם אבינו שהיה מלומד בניסים, וכל בני דורו הכירו בגדלותו, ועל כן, אם היינו תולות את הריוננו ברוח הקודש, איש לא היה מטיל בכך ספק. ולפי שלא רצינו שייצאו מאיתנו משיחי שקר, קראנו לילדינו על שם אבינו, כדי שידעו לדורות – אִשה אינה הרה מרוח הקודש… אם נולד לה בן, יש לו אב בשר ודם. ולפי שמנענו מן העולם משיחי שקר, זכינו שדווקא מאיתנו ייצא המשיח האמיתי.
“ואתה שדיברת עלינו לשון הרע – סופך יהא כסופם של המרגלים מוציאי דיבת הארץ, וכמוהם, גם אתה תמות בחנק”.
או אז, הסתובב האיש לעבר הקיר ונפטר.
(מובא בספר”אגרות משה” לרבי משה פיינשטיין זצוק”ל, בהקדמה לחלק ח’).
מדוע חטא לשון הרע חמור כל כך? מפני מה כה גדול עונשו? תשובה לכך מופיעה פרשת השבוע.
בפרשת בהעלותך מתארת התורה את חטאה של מרים שסיפרה לשון הרע על משה בפני אחיהם אהרן, ואת תוכחתו של הקב”ה באוהל מועד, שנאמר:
“וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ־נָא דְבָרָי אִם־יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ. לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה”. (במדבר יב, ו-ח)
בסיום דברי התוכחה, עולה שכינה מעל אהל מועד, ועונשה של מרים מתגלה – היא הופכת מצורעת כשלג.
וכאן מתעוררת שאלה.
מדוע נענשה מרים בעונש חמור כל-כך, והלוא בזכותה זכו בני ישראל למים בנדודיהם במדבר. האם בשל פעם אחת ויחידה שדיברה לשון הרע על משה היא ראויה להיענש בצרעת? ולא זו בלבד אלא שהתורה מצווה עלינו לזכור את חטאה לדורי דורות, שנאמר “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם”. (דברים כד, ט)
כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו להבין את חומרתו של חטא לשון הרע.
כשאדם עובר עבירה שבין אדם למקום הוא חוטא נגד עצמו ונגד הקב”ה, ואם חטא בבין אדם לחברו – נגד עצמו ונגד חברו, אך כאשר הוא חוטא בלשון הרע, הוא חוטא כנגד כל השלושה:
- נגד עצמו – משום שהוא מרומם את עצמו תוך השפלת חברו, ובכך מונע מעצמו התפתחות רוחנית אמיתית. אם אפשר להתרומם על חשבון השפלת הזולת, לשם מה להתאמץ כדי לצמוח?
- נגד חברו – משום שהוא מדבר עליו לשון הרע, וגורם לבני אדם לבוז לו ולהתרחק ממנו.
- נגד הבורא – משום שבלשונו הרעה על חברו הוא מטיל דופי באוּמן שעשאוֹ.
מכאן חומרתו של חטא הלשון וגודל עונשו.
עתה, בואו חשבון: ומה בנות לוט, שנוכריות היו, וגילתה התורה את חטאן, ובניהן אסורים לבוא בקהל – המטיל בהן דופי נענש בעונש נורא כל-כך, אדם המדבר לשון הרע על יהודים, שגם אם חטאו לא גילתה התורה את חטאם, על אחת כמה וכמה ואם על חוטאים נענש כשמדבר עליהם לשון הרע, המטיל דופי בצדיקים ובחסידים וביראי חטא – לא כל שכן!
***
לימדונו חז”ל שבדורו של המלך אחאב היו יוצאים ישראל למלחמה וחוזרים כשכולם בחיים, אף שהוא ובני דורו עובדי אלילים היו, משום שלא היו ביניהם בעלי לשון הרע; לעומת דורו של דוד המלך שהיו יוצאים למלחמה ונופלים בה למרות צדקתם – בשל לשון הרע שהיה ביניהם.
לכן, אם נרצה להודות לאלו המגינים על מדינת ישראל, ואם נחפוץ בשובם לביתם שלום, אם נשתדל לא לדבר לשון הרע, לא את חיינו בלבד אנו מצילים, אלא גם את חייהם.
