לפני כמה שנים הגיע אל אבי-מורי יהודי שחזר בתשובה, וסיפר שהחליט לעזוב את מקום עבודתו.
“למה? מה קרה?”, שאל אותו אבא, “מישהו פגע בך? לא העלו לך את המשכורת?”
“לא, ממש לא, זה לא העניין”, ענה האיש, “פשוט החלטתי לשנות כיוון ולהתחיל ללמוד תורה ב’כולל'”.
לאחר ששטח האיש בפני הרב את שאיפותיו הרוחניות, שאל אותו הרב בענייניות: “ומה עם פרנסה?”
“ומה עם פרנסה?”, שאל אבא.
האיש היה מופתע.
“עליך, לא הייתי מאמין, כבוד הרב. ממך הייתי מצפה לקצת יותר ביטחון בה’!”
אבא, שמבין דבר או שניים בנפש האדם, לא התווכח איתו. להיפך.
“אתה צודק”, אמר לו, “ללמוד תורה כל היום זה נפלא. אבל בכל זאת, מדובר בשינוי לא קטן. אולי נלך יחד להתייעץ על כך עם תלמיד חכם שיורה לנו כיצד נכון לנהוג?”
“מסכים”, ענה האיש, “אבל נראה לי שזה מיותר כי הוא בטח יסכים עם הצעד שלי”.
וכך מצאו עצמם שניהם בחדרו של ראש הישיבה – הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן זצ”ל.
לאחר ששטח האיש בפני הרב את שאיפותיו הרוחניות, שאל אותו הרב בענייניות: “ומה עם פרנסה?”
האיש לא היסס. “יש לי ביטחון בה’!”, הוא הצהיר.
הרב צחק.
“ביטחון בה’ יש לך? יצר הרע יש לך! באף מקום לא מצאתי כתוב שליצר הרע קוראים ביטחון…”
בדרכם הביתה האיש היה נסער.
“איך זה יכול להיות?”, שאל את אבא. “מה כבר ביקשתי, ללמוד תורה? לא מוזר שדווקא מי שהקדיש את חייו להרבות לומדי התורה וגם העמיד המוני אברכים יאמר למי שמעוניין ללמוד תורה להמשיך לעבוד? איך מי שכל חייו היו דוגמה ומופת לביטחון בה’ מכנה בשם ‘יצר הרע’ את מידת הביטחון שלי?
“אני מבין ללבך”, ענה אבא, “אך עליך לדעת שסוגיית הביטחון אינה פשוטה כלל. כשאנו מתעוררים לאחוז במידת הביטחון במקום הראוי ובזמן הנכון זו התעוררת מצד היצר הטוב, וכשהיא לא במקום ולא בזמן, אות היא שההתעוררות זו, עצת היצר הרע היא.
“כדי להבין זאת עלינו להתבונן ביושר במידה זו. האין בה סתירה? מצד אחד, אנו מצווים להשתדל מתוך עשייה, ומצד שני לבטוח בה’ ולהאמין שאין בהשתדלות דבר וחצי דבר. אך אם אכן ההשתדלות ריקה מתוכן – לשם מה להשתדל? ואם בכל זאת משתדלים, איזה מקום נותר לביטחון בה’?
“על כך משיב רבי יהודה לייב אשלג זיע”א, בעל פירוש ‘הסולם’, במכתב מרתק לאחד מתלמידיו:
“לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: ‘אם אין אני לי מי לי’, ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם. אולם בערב, כשבא לביתו ושׂכרוׂ איתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שׂכרו בידו. כי כן חשב עליו ה’ יתברך מראש, וכן מוכרח להיות”.
עבודת המאמין אינה לבטל את הטבע, מבאר בעל ‘הסולם’. להיפך, עבודתו היא לגלות את הקב”ה בתוך הטבע, לחבר את ההנהגה הנִסית עם ההנהגה הטבעית.
לכן לדעת הרמח”ל חובת ההשתדלות “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” (בראשית ג, יט) נולדה רק לאחר חטא האדם הראשון. הוא רוקן את הטבע מהנוכחות האלוקית שהיתה גלויה בו עד החטא, ולכן נגזר עליו להשיב אותה.
איך להשיב? בחיבור ההנהגה הנִסית עם ההנהגה הטבעית.
לפני המעשה – להרבות בהשתדלות הטבעית כדי לקיים את הטבע שהבורא אינו מתגלה בו. ולאחר המעשה הטבעי – להעצים את ההנהגה הנִסית, לרוקן את הטבע מעצמאותו, להכניס לתוכו את הקב”ה.
יסוד זה מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת בשלח מבשר הקב”ה למשה על המן העתיד לרדת מן השמים על בני ישראל באורח נס, שנאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ” (שמות ט”ז, ד).
מצד שני, בני ישראל נאלצו לטרוח במן ולהתקינו לאכילה, שנאמר: “אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ” (שם ט”ז, כג).
מצד אחד – הקב”ה מבשר למשה שהמן יירד מן השמים באופן נסי לגמרי. מצד שני – בני ישראל צריכים לטרוח ולהכין אותו לאכילה.
לפני אכילת המן צריך המלקט להאמין שאם לא ילקט – לא ימצא; ‘אם אין אני לי מי לי’. ולאחר ששׂבע מן המן, צריך להאמין שהוא לחם מן השמים, באותה מידה ממש; ‘כשאני לעצמי מה אני’.
אבא סיכם: “שני סוגי אנשים מכשיל היצר הרע לנהוג שלא כהוגן במידת הביטחון. את מי שמאמין שהכל תלוי רק בו – הכל טבע, ואת המאמין שאין צורך בהשתדלות כלל – הכל נס.
“לראשון הוא גורם שלא לשלב את הנס בטבע, ולשני, שלא לשלב את הטבע בנס.
“כעת הבנת למה התכוון הרב כשאמר שמידת הביטחון יכולה להיות יצר הרע’…? מי יקבע אם נהיה בעלי ביטחון של יצר הרע, או בעלי ביטחון של יצר הטוב? רק אנחנו”.
