ליל שבת. סמינר ערכים בניו-יורק.
בזכות אחד המשתתפים שבלט בדעתנותו והתעקש לשאול שאלות, התמשכו הדיונים העֵרים עד לשעות הקטנות של הלילה, וכשהתעוררנו בבוקר התברר שהסמינר נמשך ותפילת שחרית התקיימה בלעדינו.
אט-אט התאספו בלובי כמעט כל משתתפי הדיון הלילי, כולל הדעתן שבגללו איחרנו. הרגעתי אותם שאין מה לדאוג באשר לתפילת שחרית, כיוון שבאזור ישנם יהודים שהשמש זורחת אצלם מאוחר יותר מאשר בסמינר.
כשהגענו, בית הכנסת היה ריק כמעט לחלוטין. רק קבוצת יהודים זקנים ישבו ולמדו סמוך לארון הקודש.
בדרך לבית הכנסת, סיפר לי אותו משתתף דעתן שזהו לו הביקור השני אי-פעם בבית-כנסת. הביקור הראשון היה בבר המצווה שלו.
כשהגענו, בית הכנסת היה ריק כמעט לחלוטין. רק קבוצת יהודים זקנים ישבו ולמדו סמוך לארון הקודש.
בעוד אני תופס את מקומי ליד אחד השולחנות הבחנתי שהמשתתף הדעתן מוסיף לעמוד בכניסה לבית הכנסת ובוהה בקבוצת הלומדים.
כשסימנתי לו להתקרב, הוא נע לעברי אך לא הוריד את עיניו מהלומדים אף לא לרגע.
“מה אתה מופתע כל כך?”, שאלתי, “אף פעם לא ראית זקנים לומדים?”
במקום לענות, הוא שאל: “תגיד, מה הם לומדים שם?”
“נראה לי שזה הדף יומי בתלמוד, למה?”
האיש התיישב מולי ואמר:
“לא סיפרתי לך במה אני עוסק. אני רופא שפוגש כל יום בקליניקה אנשים מקבוצת הגיל הזאת. אלה הם הקליינטים הקבועים שלי. לכן אני מופתע. אני יודע היטב איך נראים אנשים בגילם. אני מכיר את המבט. בגיל הזה – העיניים ריקות, מזוגגות ועייפות. אבל לא אצלם. לכן אני כל כך מופתע. תראה אותם! תראה איזו חיוּת, איזו חיוניות! תראה איך הם נלחמים אחד עם השני, תראה את האש בעיניים! זה מה שמרתק אותי. אני לא מסתכל עליהם כיהודי, אלא כאיש מקצוע. זאת תופעה שלא קראתי עליה. ממש סוג של תחיית המתים.
“מיטב החוקרים מנסים במשך שנים למצוא דרך לשפר את איכות החיים של בני הגיל השלישי, ופתאום אני מגלה שהשיטה חיה וקיימת. לא צריך להמציא כלום. איך הם עושים את זה?”
“לא ביום אחד”, השבתי לו, “זאת עבודה של שנים. אצל כולנו החיים מתחלקים לשני חלקים; בחלק הראשון זורעים ובשני קוצרים. אלא הקצירה היא על-פי הזריעה.
“מי שמטרתו היא להעביר את החיים בכמה שיותר תענוג, עובד בתקופת החיים הראשונה כדי שיוכל ליהנות בתקופה השנייה, ואז מעביר להנהלת הדיור המוגן את הממון שהרוויח כדי שיוכל ליהנות בזמן שנותר לו.
“הבעיה היא שבחלק השני, ההנאות כבר לא תופסות מקום מרכזי כל כך בחיים. ככה זה, ביום האחרון של הטיול – הראש כבר בבית, לא באתרים תיירותיים, ולכן החיים שכל כך טרחנו עבורם מאבדים ממשמעותם, וכשאין משמעות לחיים ניתן לראות זאת בעיניים.
“לעומת זאת, יש אנשים שבחלק הראשון של חייהם, מעבר לשאיפה הטבעית לתענוג, דווקא הרוח תופסת את החלק המרכזי בחייהם, ולא החומר. הם משקיעים את שעות הבוקר המוקדמות בלימוד, למרות שלא תמיד מתחשק ולפעמים אפילו נרדמים על הגמרא מרוב עייפות.
“בהבדל שבין שני סוגי האנשים ניתן להבחין רק כשמגיעים לתקופת החיים השנייה. נכון, גם לומדי התורה משלמים את מיטב חסכונותיהם כשׂכר דירה בבית אבות, אבל בשונה מאלה הרודפים אחר התענוג החומרי והחולף שמאבדים עניין בחיים לקראת סופם – לומדי התורה אינם מתרשמים מן הסוף הקרב וממשיכים ליהנות. מדוע? כיוון שאפשר ליהנות מרוחניות גם בגיל הזה. קבל תיקון: אולי בעיקר בגיל הזה.
“לומדי תורה מזדקנים אינם מתרגשים מסוף הטיול הקרב ובא. להפך, הם מנצלים אותו עד תום. עבורם, הזִקנה היא כמו שוֹפּינג ביום האחרון לטיול. הם יודעים שעוד מעט חוזרים הביתה, והם קונים לעצמם ‘מתנות’. לכן, הזקנים האלה נותרים צעירים, וכשזקן נותר צעיר ברוחו – זה משתקף בעיניו.
“הבעיה היא שזו עסקת חבילה. אי אפשר לחיות ככה ולהזדקן אחרת.
ואת זה מלמדת התורה בפרשת השבוע.
בפרשתנו פותחת התורה במילים “וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה” (בראשית מז, כח), אלא שמייד היא ממשיכה: “וַיְהִי יְמֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה”.
ועל חלוקה זו דורש ה’חזקוני’ כך:
“וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֲבָל כָּל שְׁאָר שְׁנוֹתָיו וְחַיָּיו לֹא הָיוּ חַיִּים, שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה שָׁרוּי בְּצַעַר, וּמִשֶּׁבָּא לְמִצְרַיִם נָחָה רוּחוֹ וְחַיָּה בְּנַחַת”.
כאן מתעוררת שאלה עצומה: מבחינתו של יעקב אבינו איש האמת, ומבחינת הצדיקים בכלל, אין הבדל בין חיי צער לחיי שלווה בעבודת ה’, שהרי הם עובדים אותו בכל המצבים. ומדוע יעקב בררן כל כך?
ועל כך משיב ה’חזקוני’.
בפסוקים אלו מבקשת התורה ללמד כיצד יכול אדם להגיע לגיל מופלג כשנותיו של יעקב, ולמרות זאת להיות מאושר עד ש”נחה רוחו וחיה בנחת”.
בחלוקה זו שבין התקופות השונות בחיי יעקב קובעת התורה שהדרך לכך אינה פשוטה ונדרשת השקעה, בפרט בתקופות שאין רואים בהן את ה’רווח’ מהעמל הרוחני.
כדי לזכות לשלווה בימי הזקנה, דרושה השקעה בעיקר בימים הפחות טובים, והשקעה זו מבטיחה ששנות חייו האחרונות של אדם – שבע-עשרה שנה, במקרה של יעקב אבינו – יוכתרו בטוב ובשלווה.
ולמרות שעל תקופת הזִקנה כתב שלמה המלך בקֹהלת “וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ”, המשקיע את מיטב שנותיו בעמל התורה יזכה לפרוח גם באחרית ימיו, ואילו עבור מי שאינו לומד תורה תקופה זו היא אכן בבחינת ימים שאין בהם חפץ. ולא עוד אלא שתקופת הזִקנה תהיה אף עיקר חייו של הלומד גם בעולם הזה, עוד לפני השכר המזומן לו לעולם הבא.
אלא שכדי שימי הזקנה המאיימים יהפכו לעיקר ימינו לטובה, כדאי לראות את הנולד ולהתחיל להשקיע כבר כעת.
תרצו לדעת מה קרה עם אותו שואל הדעתן מהסמינר? ובכן, רופאים הם לרוב אנשים חכמים, ואנשים חכמים רואים את הנולד.
ומי שרואה את הנולד – משקיע.
