השבוע, בית משפט השלום חייב את אוניברסיטת תל אביב לפצות סטודנט שומר כשרות בסך 30 אלף שקלים, בעקבות תביעה שהגיש הסטודנט ובה נכתב, שבארבעה מקרים שונים, ערכה האוניברסיטה אירועים במסעדות לא כשרות בתל אביב, ושלמרות בקשתו לערוך את האירועים במסעדה כשרה, לא רק שהאוניברסיטה לא שינתה את מיקום האירועים, אלא שלטענת התביעה, היא אפילו לא טרחה לבחון את הבקשה שלו.
“מה אתה משווה”, ענה לי אחד הסטודנטים. מניעת הזכות להורות היא פגיעה אנושה ברגשות.
בשלב הסיכומים במשפט, במקום להודות בטעות, האוניברסיטה החליטה להגן על העמדה שלה וביקשה לדחות את התביעה מהסיבה הבאה ואני מצטט: “תובענה זו היא ניסיון בריוני, פסול ומקומם, להכתיב לאוניברסיטה ולכלל הסטודנטים – לרבות לסטודנטים זרים המממנים את אירועי הרישות מכיסם – את אמונתו האישית של התובע”.
אלא שלמרות שבית המשפט קיבל את עמדת הסטודנט, כשהצגתי את הדברים בהרצה בפני סטודנטים בנושא דת ומדינה, היו כאלה שהצדיקו את טענת האוניברסיטה.
מה אתה רוצה? שאל אותי אחד הסטודנטים. במקרה הזה האוניברסיטה צודקת. דת היא אמונתו האישית של האדם. מי שלא רוצה לאכול לא כשר שלא יגיע. חשבת מה היה קורה אם סטודנט שמאמין שאסור לאכול פסטה, היה מבקש בקשה דומה, היו מתחשבים בו?
אני חושב שלא, עניתי לו, אבל אפליה על רקע פחמימות, אינה אסורה בחוק במדינת ישראל, ואפליה על רקע דתי דווקא כן.
וחוץ מזה, מה זה אמונתו האישית של התובע? איך ערכים הופכים פתאום לעניין אישי. למה כשמדובר בערכי יהדות, זה עניין אישי, וכשאנשים משגעים מדינה שלמה ומכריחים אותם להכיר בהם כהורים למרות שזה מנוגד להלכה היהודית, זו לא אמונתם האישית אלא נאורות וקידמה?
“מה אתה משווה”, ענה לי אחד הסטודנטים. מניעת הזכות להורות היא פגיעה אנושה ברגשות. היא שלילת הלגיטימיות של האדם. ולכן במקרה כזה הדרישה מהרוב להתחשב בזכויות המיעוט, היא נאורות בהתגלמותה, אבל דת? ירצה יאכל לא ירצה לא יאכל.
את האמת חברים? במהלך השנים נתקלתי יותר מפעם אחת במקרים מהסוג הזה.
יותר מפעם אחת גיליתי שאנשים מסוגלים להחזיק בערכים מסוימים וגם להטיף להם באמונה שלמה, אבל כשזה מגיע לארבע אמות שלהם, הכל נעלם. ולא פעם גם שאלתי את עצמי איך זה קורה?
השבוע קיבלתי תשובה.
לאחרונה, באותה אוניברסיטה שקבעה ששמירת כשרות היא אמונתו האישית של התובע, נערך דיון נוקב סביב השאלה אם ראוי לחתום על מכתב שקורא למדינות המערב למנוע סנקציות מהאוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ, שהוטלו עליו עקב תמיכתו בנשיא רוסיה פוטין שמנהל מלחמה נגד אוקרינה.
במהלך הדיון מתחו חברי הסגל ביקורת קשה נגד נשיא האוניברסיטה, וכך אמרו: “אנחנו אמורים לשמש מצפן מוסרי, לא חברה בע”מ”.
אלא שהפרופסור, במקום לענות שהיחס למלחמה באוקרינה היא אמונתו האישית של האדם, החליט לומר את האמת וכך הוא אמר ביובש: “כשאברמוביץ’ תורם לך 50 מיליון דולר, אתה חותם על מכתב תמיכה בו”.
במילים אחרות, הפרופסור הסביר לחברי הסגל המוסריים, שהאוניברסיטה היא אמנם לא חברה בע”מ, וגם לא עומדת למכירה, אבל המוסר שלה דווקא כן.
אם אני מתרגם את זה למילים שלי, הפרופסור התכוון להגיד להם בערך כך.
ערכים ומוסר זה יפה מאוד, ומצפון אפילו יותר, אבל כדי שאתם ואני נשב כאן בחדרים ממוזגים, ונדון מה מוסרי ומה לא, אנחנו צריכים כסף, הרבה כסף, ובינתיים רק אברמוביץ נתן. אז תרגיעו בבקשה. ומה עם המוסר? אותו תשמרו לסטודנטים שמבקשים להתחשב בעובדה שהם שומרים כשרות. אותם אתם יכולים לחנך וגם להעמיד במקום. לא את מי שתורם לנו.
רוצים לדעת מאיפה הפרופסור למד את זה? מפרשת השבוע.
בפרשת קורח התורה מתארת כיצד קורח מאשים את משה ב”הפרד ומשול”, וכיצד דתן ואבירם מאשימים אותו, שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים רק כדי למצוא לעצמו עבודה.
אלא שהפעם, בניגוד לאירועים קודמים, במקום להתפלל ולבקש עליהם רחמים, משה נוקט בגישה שונה, שנאמר: “ויאמר משה בזאת תדעון כי ה’ שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי: אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה’ שלחני:”.
שאלתם את עצמכם למה?
למה בחטא העגל משה מתפלל, וגם מוכן להקריב את חייו עבור עם ישראל, וכך גם במקרים אחרים, וכאן לא רק שהוא לא מתפלל עליהם, אלא גם מבקש מה’ להעניש אותם?
והתשובה פשוטה.
כי בדברים אלה משה מבקש ללמד לדורות, למי יש תקנה ולמי לא.
אנשים יכולים לטעות, מלמד משה. לבני אדם יש תאווה ויש גם יצרים, ולכן כמעט אין סיכוי שלא ייכשלו בחטא. אלא שאם הם ישרים, למרות שנכשלו, יש להם תקווה. למה? כי כשהם מבינים שחטאו, בגלל שהם ישרים, הם מקבלים את התוכחה ושבים בתשובה.
אנשים עקומים זה כבר סיפור אחר. אנשים עקומים הם כאלה שכמו הקודמים, יש בהם יצרים ותאוות, אבל בגלל שהם מתביישים בזה, הם עוטפים את עצמם בערכים כדי להיראות אנשים של אמת.
אנשים עקומים, מצד אחד חוטאים בדיוק כמו אנשי הנוחות, אבל בניגוד אליהם, הם עוטפים את התאוות שלהם בערכים מוסריים, כדי להראות אנשי אמת, ולכן אין להם תקנה.
למה לא? כי בעוד אנשי הנוחות גם אם חטאו, בגלל שהם ישרים, הם מכירים בחטאים שלהם ושבים בתשובה, אנשים עקומים ממשיכים להצדיק אותם. ובגלל הצידוק המוסרי העקום, אין סיכוי שהם ישנו את דרכיהם.
לכן משה לא התפלל על קורח ועדתו. למה? כי הם היו אנשים של עקומים שמצד אחד חיפשו נוחות שלטון, כבוד ושררה, אבל מצד שני עטפו את עצמם בערכים של אמת. ולאנשים כאלה אין תקנה.
מאיפה לי שהם היו עקומים? פשוט מאוד.
תגידו אתם. איך אנשים יכולים להאשים את מי שהיה מוכן למות למענם, בדאגה לעצמו. ואם הם בכל זאת טוענים כך, זה רק מפני שהמניע שלהם תאווני. למה? כי רק אנשים עקומים יכולים לטעון טענות עקומות ולטעון שהן ישרות כמו סרגל.
רק אנשים כאלה, יכולים להתלונן על מכתב תמיכה באוליגרך, ומצד שני לטעון שתביעה של סטודנט שמבקש לכבד את מצוות הכשרות, היא ניסיון בריוני, פסול ומקומם, להכתיב לאוניברסיטה ולכלל הסטודנטים… את אמונתו האישית של התובע”.
בפרשת השבוע משה מלמד שלכולם יש תקנה. חוץ מלעקומים.
ועוד נקודה לסיום.
שאלתם את עצמכם, איך משה הבין מתוך הטענות של קורח ועדתו שהם עקומים? פשוט מאוד.
כי משה ידע יותר טוב מכולם עד כמה הוא רחוק מההאשמות שהם טפלו עליו. הוא הרי ידע יותר טוב מכולם, שהוא לא בחר בעצמו להנהיג את עם ישראל, וגם לא הוא שהחליט להוציא אותם ממצרים. ואם הם בכל זאת מעלים על דעתם את האפשרות הזאת, זה אומר שאם הם היו במקומו, כך הם היו נוהגים.
ואם בכל זאת, מישהו היה מאשים אותם בעקמומיות, הם היו מסבירים לו, שאת אמונתו הפרטית של האדם ישמור כל אחד לעצמו.
לכן אני מכבד את הפרופסור שאמר: “כשאברמוביץ’ תורם לך 50 מיליון דולר, אתה חותם על מכתב תמיכה בו”. למה? כי כנראה שגם לעקמימות יש גבול. כי כמעקמים את השכל עד הסוף חוזרים לישר.
