שִשה חודשים לפני קום המדינה, הקים הוועד הלאומי של היישוב היהודי את ועדת הביטחון שגייסה חיילים לקראת מלחמת השחרור.
מאוחר יותר, במרץ 1948, הוציא ישראל גלילי – ראש המפקדה הארצית – הוראה לכל חטיבות ה’הגנה’ הפוטרת משירות צבאי את בני הישיבות שבאותה תקופה מנו כארבע מאות בחורים. כיום, בחלוף יותר משבעים שנה, מונה ציבור לומדי התורה בין חמישים אלף למאה וחמישים אלף בחורי ישיבות, בלי עין הרע.
מי שאינו חושב כך יכול להיעזר בציטוט המיוחס לדויד בן גוריון, שנימק את הפטור לבני הישיבות בכך שלדבריו בעוד שלושים שנה יהיו חרדים רק במוזיאון.
מבלי להיכנס לוויכוח האם מה שהיה נכון לארבע מאות איש נכון גם לחמישים אלף ויותר, דבר אחד ברור: מדובר בנס דמוגרפי ורוחני לכל דבר ועניין.
מי שאינו חושב כך יכול להיעזר בציטוט המיוחס לדויד בן גוריון, שנימק את הפטור לבני הישיבות בכך שלדבריו בעוד שלושים שנה יהיו חרדים רק במוזיאון.
בלהט הוויכוח בסוגיית גיוס בני הישיבות נדחקת הצידה השאלה המרתקת: כיצד קרה הפלא הזה? איך זה שלמרות כל התחזיות, לא זו בלבד שאין חרדים במוזיאון – אלא שלומדי התורה התרבו באופן פלאי שכזה?
ואם נוסיף למשוואה את הרדיפה המתמדת של התורה שלומדים בני הישיבות, חידת הישרדותו של עולם התורה תתעצם שבעתיים. הנה רשימה חלקית:
● בי”ז בתמוז שרף אפוסטומוס היווני את התורה. הרומאים שרפו מאוחר יותר את רבי חנינא בן תרדיון, כשהוא עטוף בספר תורה.
● במסעות הצלב נשרפו בתי כנסת על ספרי התורה שבהם.
● ב-1242 נשרפו בפריז עשרים וארבעה קרונות של ספרי תורה ותלמוד, וזה עוד לפני המצאת הדפוס.
● בשנת 1554 נשרף התלמוד ברומא ולאחר מכן גם בבולוניה, בוונציה, בפררה ובמנטובה.
● חמש שנים לאחר מכן הורה האפיפיור על שריפת 12 אלף ספרי תלמוד בקרימונה, ואת שאר ספרי היהודים שלח לבדיקת הצנזורה.
● ב-1757 נשרפו בפולין אלף עותקים של התלמוד הבבלי.
רשימה חלקית זו אינה כוללת את שריפת ספרי התורה שבכתב ושבעל-פה במהלך השואה, ולא את שריפת לומדיהן לאורך ההיסטוריה.
התבוננות כנה ברשימה זו מביאה למסקנה שעולם התורה הפורח בימינו הוא בבחינת נס גלוי שרק עיקש לא יכיר בו, גם אם הוא מעורר כעס או עוינות.
האם יש הסבר לתופעה מופלאה זו?
מסתבר שכן, והוא מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת תצוה מורה הקב”ה למשה לצוות על בני ישראל להביא שמן להדלקת המנורה במשכן, שנאמר “וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות כז, כ).
על פסוק זה שואל האור החיים הקדוש, רבנו חיים בן עטר, שאלה כפולה:
1. מדוע ה’ מייחס את הציווי למשה – “ויקחו אליך” ולא “ויקחו אלי?”
2. מדוע נאמר בעת הדלקת המנורה “מחוץ לפרוכת העדות”? מה הקשר בין עדות למנורה? איזו עדות היא מעידה?
והוא משיב:
“טַעַם אוֹמְרוֹ ‘אֵלֶיךָ’, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף כ”ב וְזֶה לְשׁוֹנָם: ‘מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדוּת’. עֵדוּת הִיא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זֶה נֵר הַמַּעֲרָבִי שֶׁלֹּא כָּבֶה מֵעוֹלָם”.
לדברי המדרש, הנר המערבי הסמוך לפרוכת לא כבה והוסיף לדלוק באופן נִסי, כדי להעיד על כך ששכינה שורה בישראל.
לשם מה היה צורך בעדות זו?
על כך משיב המדרש: “לֵיצָנֵי הַדּוֹר הָיוּ מִתְלוֹצְצִים עַל מֹשֶׁה לוֹמַר: אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה?” (שמות רבה, פ’ נ”ב).
במילים אלו מלמד המדרש כי עוד בדורו של משה היו שטענו שאין לקב”ה צורך במשכן ובקורבנות, וכי משה המציא מצווה זו מדעתו. לכן לא כבה הנר המערבי, להעיד שאם מתרחש במשכן נס תמידי – אות הוא שהשכינה שורה בו. ומכאן הוכחה שהמשכן שבנה משה, בציווי ה’ נעשה. לפיכך נאמר – “ויקחו אליך” – שכל עוד בית המקדש עומד על תילו, מעידה המנורה כי משה אמת ותורתו אמת.
ומי יעיד על כך כשייחרב? נר התורה הדולק – נצחיות התורה ולומדיה.
אפשר להתווכח על מעמדם ותפקידם של בני הישיבות לומדי התורה, אך לעובדה אחת לא ניתן להתכחש – לנס נצחיות התורה ולומדיה, המאיר בדורנו כפי שלא האיר מעולם. חרף תנועת ה’השכלה’ וההתבוללות, למרות חורבן יהדות אירופה, ועל אף שנדמה היה עם קום המדינה כי בעוד שלושים שנה יימצאו חרדים רק במוזיאון – עצם העיסוק במעמד בני הישיבות במאה העשרים ואחת הוא ההוכחה הניצחת לכך שלא כבה הנר המערבי, וכי השכינה, גם אינה נראית לכל עין – עודנה שורה בישראל.
מדוע אם כן רק ‘באי עולם’ יכירו בעדות זו ולא עם ישראל כולו?
משתי סיבות: גם כי “אין בעל הנס מכיר בנִסו”, וגם כי יש בינינו מי שהנס הזה מחייב אותם להסיק מסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם שאר ערכיהם. נס זה מלמד כי מי שמחפש להצר את צעדיהם של לומדי התורה כדאי לו לקחת בחשבון שהוא מבקש לכבות נר שמעולם לא כבה. רוחות חזקות ממנו ניסו לכבותו ונכשלו.
