ישנם אנשים רבים הנותנים מכספם לצדקה, אך לא כולם דומים זה לזה.
יש מי שנותנים צדקה מתוך אי נעימות. יש שנותנים כאשר פוקדות אותם צרות, ויש שהכסף בכיסם ממש ‘שורף’ להם, והם מחפשים בנרות למי לתת צדקה.
שייקה, שרצה להדר במצווה, התקשר מיד להוריו ועידכן אותם במקרה, ותוך זמן קצר גויסו עשרת אלפים ש”ח לטובת הכלה.
שייקה הוא יהודי מהסוג השלישי.
שלא תטעו. שייקה לא מיליונר, רחוק מזה. הוא אפילו לא משתייך למעמד הביניים.
שייקה אוהב לתת צדקה שכן הוא מאמין שבעלי צדקה זוכים ב’נקודות’ אצל הקב”ה, וכשיעלה רצון מלפניו לחלק עושר, הוא יבחר במי שיודעים להשתמש בו כראוי.
יום אחד התקשר שייקה וקולו לא היה כתמול שלשום. כששאלתי מה קרה, הוא סיפר שהתקשר אליו חבר המטפל בנערה שאביה נפגע בתאונת עבודה, אמהּ חולה מאוד והיא עצמה עומדת להיכנס לחופה, אך אפילו כסף לנסיעה באוטובוס כדי למדוד שמלת כלה אין לה.
בנוסף עידכן החבר כי החתן מגיע מבית דל אמצעים, ורמז לשייקה שמי שמחפש לתת צדקה בהידור, זו הזדמנות של ממש.
שייקה, שרצה להדר במצווה, התקשר מיד להוריו ועידכן אותם במקרה, ותוך זמן קצר גויסו עשרת אלפים ש”ח לטובת הכלה.
“נו?”, שאלתי, “אז למה אתה עצוב כל כך? אתה לא אוהב השקעות כאלה?”
“מאוד אוהב”, הודה שייקה. “אני מתוסכל בגלל המשך הסיפור. למחרת בבוקר צלצל שוב החבר, והודיע שהחתן והכלה ביטלו את החתונה, ואם אין חתונה הכלה לא זקוקה לכסף, ולכן הוא מבקש להחזיר לי את הצדקה.
“לכן אני מתוסכל, כי אני מרגיש שהקב”ה לא רוצה את הצדקה שלי. תאמין לי, לא היה ברשותי סכום כזה, התאמצתי להשיג אותו. וכשכבר הרגשתי שזכיתי לקיים הכנסת כלה בשלמות, מחזירים לי את הכסף. כאילו מישהו שם למעלה אומר לי, לא צריך אותך שייקה, וגם לא את הכסף שלך…”
“טוב שהתקשרת”, ניחמתי את שייקה. “דע לך, לא פעם כשאנו מקיימים מצווה אנו תוהים אם היא אכן משפיעה במשהו, משום שבמקרים רבים שכר המצווה אינו מתגלה באופן מיידי, ולפעמים גם לא לאחר זמן רב.
“הסתר זה גורם לנו לתהות שמא הקב”ה אינו שמח במצוות שלנו, והמעשים הטובים שלנו אינם מעניינים אותו חלילה. זו טעות חמורה. לא רק המצוות שקיימנו מעניינות אותו, הוא מתעניין גם במצוות שרצינו לקיים ולא הצלחנו. עד כדי כך מתעניין שהשכר שהוא משלם עליהן לפעמים עולה על שכר המצוות שהצלחנו לקיים!”
שייקה לא השתכנע. “אתה בטח מספר לי את זה כדי לנחם אותי. אתה יכול להראות לי איפה זה כתוב?”
“ודאי!”, עניתי. “בפרשת השבוע!”
בפרשת בשלח מתארת התורה את יציאת בני ישראל ממצרים, את חרטת פרעה על שחרורם, ואת החלטתו להשיבם מצרימה, שנאמר: “וַיֶּאְסֹר אֶת־רִכְבּוֹ וְאֶת־עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ”. (שמות יד, ו)
על פסוק זה מובא במדרש:
“אַרְבָּעָה אָסְרוּ בְּשִׂמְחָה. אַבְרָהָם אָסַר בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ’ […] פַּרְעֹה אָסַר בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְיֶאֱסֹר אֶת רִכְבּוֹ'”. (מכילתא דרבי ישמעאל)
במדרש זה אמנם מקישים חז”ל בין ‘ויחבוש’ של אברהם, לבין ‘ויאסור’ של פרעה, אך האם יש קשר בין המקרים? אברהם אסר [זימן] בשמחה את חמורו כדי לקיים את מצוות העקֵדה, ואילו פרעה אסר את מרכבתו בשמחה כדי להרוג את בני ישראל!
האם רק בגלל שכאן כתוב ‘וַיַּחֲבֹש’ וכאן ‘וְיֶאֱסֹר’ – מחבר ביניהם המדרש? ותמיהה נוספת: מה משמיעה לנו העובדה ששניהם עשו זאת בשמחה? מה חשיבות יש בעובדה זו?
על כך עונה המדרש בהמשך:
“ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר [תָּבֹא חֶרֶב יָד וְתַעֲמֹד עַל חֶרֶב יָד] תָּבֹא חֶרֶב יָד שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ אַבְרָהָם לֵילֵךְ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ וְתַעֲמֹד עַל חֶרֶב יָד שֶׁעָשָׂה פַּרְעֹה הָרָשָׁע לֵילֵךְ לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.”
במדרש זה מלמד רשב”י כי הקב”ה העניש את פרעה שאסר את מרכבתו בשמחה מכוח זכות שמחתו של אברהם אבינו ארבע מאות שנה קודם לכן, כשחבש את את חמורו בשמחה בדרך לעקוד את יצחק.
לכן מקיש המדרש בין המקרים. ללמדנו ששמחת המצווה של אברהם השביתה את שמחת העבירה של פרעה!
“מדרש יפה” אמר שייקה ביובש, “איך הוא קשור לצדקה שלא הצלחתי לתת?”
“פשוט מאוד”, עניתי. “שמת לב שבשני המקרים, הכוונה שגרמה לשמחה לא יצאה לפועל בסופו של דבר? אברהם לא עקד את יצחק, ופרעה לא הצליח להרוג את בני ישראל.
“למה? כדי ללמדנו כי כלל לא משנה אם הכוונה הצטרפה למעשה – הקב”ה מצרף כוונה למעשה ומשלם שכר על שניהם.
“ללמד שכאשר שאדם עושה מצווה בשמחה – הוא מקבל שכר, וכשהוא הולך לעשות עבירה בשמחה – הוא נענש, גם אם בסופו של דבר המצווה והעבירה לא יצאו אל הפועל.
“לכן תלה רבי שמעון את עונשו של פרעה בעקדת יצחק ואת שמחת פרעה בשמחת אברהם. ללמד שהעושה עבירה בשמחה נענש בזכות העושה מצווה בשמחה, למרות שבשני המקרים הכוונה לא הגיעה לכלל מעשה.
“אברהם, שניגש לעקוד את בנו בשמחה, זכה להציל את צאצאיו מיד פרעה, שאסר את מרכבתו בשמחה כדי להרוג בעברים.
“ביטול החתונה, שייקה, לא גורע מאומה מן המצווה שקיימת. העובדה שהזדרזת לאסוף צדקה מתוך שמחה, היא שקובעת, ללא כל קשר לתוצאות.
“בקריאת הפסוק בשירת הים ‘וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם־סוּף׃’ אנו נדרשים לזכור שהקב”ה אינו משלם שכר על הצלחות אלא על רצון וכוונה. .
“לכן, על השאלה מה אכפת לו לקב”ה מה עושים בני אדם? – נשיב כך: אם על מה שרצינו לעשות ולא הצלחנו הוא משלם שכר, על מה שרצינו ועלה בידינו לא כל שכן.
“ואם על מצווה שבין אדם למקום שהתכוונו לעשות הקב”ה משלם כך, כמה טובה הוא גומל על טוב שעשינו למען הזולת, ועל חיוך שהצלחנו להעלות על פניו אפילו לשעה אחת!”
* * *
שבועיים לאחר מכן, כשסיימתי להכין שיעור על הפרשה, שייקה התקשר ושאל אם לדעתי זה מקרי שביום חתונתה של אותה כלה, התקשרו להציע גם לו שידוך.
“ברור”, אמרתי, “אבל אם השידוך שלך גם ייצא לפועל – נכין ממנו סיפור לפרשה חדשה…”
