שמואל הגיע אלי בפנים חתומות. אביו התקשר יום קודם לכן וסיפר שבנו היה עילוי בישיבה, ועד גיל שבע-עשרה הספיק לקפוץ שתי כיתות והיה מושא גאוותה של המשפחה.
“יום אחד שמואל חזר הביתה”, סיפר אביו, “והודיע לנו שעזב את הישיבה לצמיתות. כשניסינו לברר מה קרה, הוא מילא פיו מים. גם הרבנים שלו לא ידעו להסביר זאת. יום אחד הוא פשוט התהפך, הסתגר בתוך עצמו ולא הסכים לדבר עם איש. כשניסינו לדובב אותו הוא היה קם ויוצא מהבית.
“אני בכל זאת מתקשר אליך משום שאתמול שמואל צלצל ואמר שאם אנחנו מעוניינים – הוא מוכן להיפגש עם מישהו כדי לשאול אותו שאלות ביהדות”.
“ההידרדרות הרוחנית שלו לא התרחשה ביום אחד, אבל היום, אחרי שלוש שנים, אני יודע לספר ששמואל מתגורר בדירה שכורה בתל-אביב, לא שומר על קשר, ומלבד בחגים – הוא כמעט ואינו מגיע הביתה. אנחנו הורים מאוד אכפתיים. לא התעלמנו. ניסינו לעזור, להתעניין, חיברנו אותו עם כמה אנשים אבל הוא פשוט לא רצה לשמוע. קבע שזו החלטה שלו, וביקש שנכבד אותה.
“אני בכל זאת מתקשר אליך משום שאתמול שמואל צלצל ואמר שאם אנחנו מעוניינים – הוא מוכן להיפגש עם מישהו כדי לשאול אותו שאלות ביהדות”.
מובן שהסכמתי להיפגש איתו.
כשישב מולי, עוד לפני שהתחלנו לשוחח, שמואל הזהיר אותי: “אני יודע שהורי תולים תקוות רבות בפגישה הזאת, אבל אני לא מישהו שאפשר לסובב. למדתי הרבה תורה ואני יודע מה נכון ומה לא. אינני רוצה לבזבז זמן. לא הגעתי הנה כדי שתרגיע אותי. זה תהליך שהבשיל אצלי כמה שנים. אני רוצה לדעת את האמת – גם אם היא תכאב מאוד”.
אחרי דיון ארוך ומורכב מאוד ביסודות האמונה, שמואל החל לזוז על כסאו בחוסר נוחות. שאלתי מדוע הוא מסרב לקבל את הדברים, ושמואל הפתיע אותי: “אנחנו דנים כבר כמה שעות בענייני אמונה, אבל אין לי שאלות באמונה. הבעיה שלי היא אחרת לגמרי. אני יודע את האמת. אני יודע טוב ממך, שהאמת – גם אם היא לא מושלמת – נמצאת במקום שעזבתי”.
“אז מה מעכב אותך מלשוב? אף אחד מאיתנו לא מושלם. כולנו טועים מדי פעם. אם האמת נמצאת בצד שעזבת, מדוע אינך עובר צד בחזרה?”
“כי אני לא יכול!”, אמר שמואל בכאב, “באמת לא. הייתי מאוד רוצה, אבל אינני תמים, זאת הבעיה שלי. לא יכול לשקר לעצמי. אני יודע היטב מה עונשו של אדם שעבר את העבֵרותשעברתי. אין לך טיפת מושג מה עשיתי. אני מלא עבֵרותכרימון. לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי המאושר באדם. אבל היום אני יודע שאין לי באמת תקנה. אני בכף הקלע. להישאר במקום שאני נמצא איני יכול בגלל השקר, ולחזור איני יכול בגלל האמת שמייסרת אותי.
“לא עברתי עבֵרות לתיאבון. עברתי להכעיס. אמרתי לקב”ה: הנה אני עושה בכוונה להפך ממה שאמרת. אני שואל שאלות כדי לברוח מהתשובות, בתקווה שאמצא באמונה סדקים שיאפשרו לי לחיות קצת יותר טוב עם המצפון שמייסר אותי”.
“אבל שמואל”, ניסיתי, “הרי אין עבֵרות שאי אפשר לעשות עליהן תשובה!”
לא עזר.
לאחר שציטטתי כמה מאמרי חז”ל על מעלת התשובה, הרים שמואל את ראשו ותקע בי מבט: “אני לא צריך מדרשי נחמה. אני רוצה הוכחה! אתה מסוגל להוכיח שהם נכונים? אם תצליח – אפילו לא אטרח לחזור לתל-אביב כדי לקחת את החפצים שלי”.
במקום להשיב, הוצאתי חומש דברים מהארון, וביקשתי ממנו לקרוא. שמואל לא הסכים וטען שחומש הוא יודע בעל-פה ואי אפשר להוכיח ממנו את צדקת טענותי, אז קראתי במקומו מפרשת השבוע.
פרשת דברים נפתחת בפסוק “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל… בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב”. (דברים א, א)
וביאר רש”י (שם):
“אֵלֶּה הַדְּבָרִים – לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תּוֹכָחוֹת. וּמָנָה כָּאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן. לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל…. בַּמִּדְבָּר – בִּשְׁבִיל מָה שֶׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר… בָּעֲרָבָה – בִּשְׁבִיל הָעֲרָבָה שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר. מוֹל סוּף – עַל מָה שֶׁהִמְרוּ בְּיַם סוּף בְּבוֹאָם לְיַם סוּף שֶׁאָמְרוּ הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן – עַל הַדְּבָרִים שֶׁתַּפְלוּ עַל הַמָּן, וַחֲצֵרוֹת – בְּמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֶרַח, וְדִי זָהָב – הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל”.
“ואיך הרשימה הזאת קשורה לעבֵרות שלי?”, שאל שמואל.
“שאלת את עצמך למה המתין משה עם דברי התוכחה לבני ישראל עד סמוך למותו? וגם אם ישנה סיבה לכך, מדוע כתובה תוכחה זו בתורה? הרי למדת גמרא ואתה יודע שנבואה שלא נצרכה לדורות לא נכתבה. אולי תסביר לי אתה, איזה צורך עתידי יש בגילוי העבֵרות החמורות של בני ישראל במדבר? איזה תועלת תצמח מכך? הרי הקב”ה אינו אוהב שמדברים סרה בבניו גם אם זו האמת לאמיתה.
“הדברים נכתבו בגללך ועבורך.
“העבֵרות שעברת להכעיס – האם הן היו חמורות מהעבֵרות של בני ישראל במדבר? עבודה זרה עבדת? נכשלת בבעל פעור? ירקת לים שהקדוש-ברוך-הוא בקע למענך? בעטת בארץ שהבטיח לך? אל תתגאה יותר מדי. גם כדי להיות רשע צריך כישרון. לא תוכל להתחרות בעבֵרות שחטאו בהן ישראל במדבר.
“תוכחת משה כתובה בתורה לדורות כדי להעניק לנו תקווה מקל וחומר: אם אנשים שנעשו להם נִסים גלויים ונקרע עבורם הים ודיבר עמם ה’ בסיני – נסלח להם למרות עבֵרות חמורות אלה שעברו, אנו – שלא היינו עדים למכות מצרים, ולא היינו נוכחים במעמד הר סיני, ולא חיינו בדורו של משה רבנו, ולא חטאנו בעבֵרות חמורות אלו – לנו לא יסלח…?
“בדור המדבר לא היו הפיתויים זמינים, וההשגחה האלוקית היתה גלויה, ובכל זאת כאשר חטאו בני ישראל – סלח להם הקב”ה. ואילו אנו חיים בדור של הסתר פנים כפול ומכופל, והעבֵרות זמינות אף יותר מהמים שאנחנו שותים – אם להם סלח, לנו לא יסלח…?
“משה מנה את חטאי בני ישראל במרומז, לא כדי לגלות את חטאיהם, אלא כדי שנדע לדורות שגם אם עשה אדם דברים גרועים ביותר, כל עוד שב מהם כשנשמה באפו – יסלח לו הקב”ה ללא שום ספק.
“התוכחה מובאת באופן מרומז כדי שהדור שהכי זקוק למידע זה – שבכל מצב אפשר לשוב בתשובה ולתקן – יקבל אותו. כדי שלעולם לא יוכל יהודי לטעות ולחשוב כי מן התהום שאליה נפל אי אפשר עוד לטפס, לשוב ולתקן.
“לא רק אתה, שמואל. כל אחד מאיתנו עושה לפעמים דברים שגורמים לו לאבד תקווה, אבל הקב”ה לא אוהב את הייאוש הזה. הוא הוא לא התכוון שהתורה תרפה את ידינו אלא להפך, תעניק לנו מוצא מן הייאוש. כשמבינים זאת, לא שייך להרים ידיים אף פעם”.
