כשהגעתי לישיבה הציע כבר בערב הראשון אחד מחברי לחדר שנאמץ לנו מנהג טוב – לקרוא הלכה אחת כל ערב לפני השינה, וכולנו הסכמנו, אפילו ראובן.
למה אפילו? כי ראובן לא היה בחור רגיל. הוא הגיע לישיבה עם משנה סדורה שהסתכמה בכלל אחד: כל מי שלא חושב כמוני בענייני השקפה והלכה – טועה. כל האמת אצלי, ומי שלא חושב כמוני בעבודת ה’ או בהלכה – אינו אלא בור ועם הארץ, טועה ומטעה, ומִצווה להוקיעו ברבים כדי שלא ייכשלו בו.
כדי להפיג את המתח שאלתי אותו: “אם הרב הזה טועה בפסיקתו, כיצד לדעתך עלינו לנהוג בהלכה זו?”
באחד הלילות, כשהגיע תורי להקריא את ההלכה היומית, עשיתי זאת מתוך ספר של אחד מגדולי הפוסקים שלא הופיע ברשימה המאושרת על-ידי ראובן.
בתום דברי שלל ראובן במילים בוטות את הפסיקה ואת הפוסק כאחד.
כדי להפיג את המתח שאלתי אותו: “אם הרב הזה טועה בפסיקתו, כיצד לדעתך עלינו לנהוג בהלכה זו?”
ראובן לא היסס והשיב מייד – “כפי שהרב שלי פוסק”.
“ומדוע עלינו לנהוג בהלכה זו כפסיקת רבך?”
“כי הרב שלי צודק!”, ענה ראובן נחרצות.
“במילים אחרות, אתה דורש מאיתנו להפסיק לנהוג בהלכה כל אחד כדעת רבותיו, ולהתחיל לנהוג כדעת רבך?”
“בדיוק ככה. הגיע הזמן שתתחילו ללמוד הלכה מרבנים אמיתיים!”
“אבל יש כאן סתירה: מצד אחד אתה דורש ממני להקשיב לרב שלך ולא לרבי. אבל אעשה זאת, נמצא שנהגתי בעצם ההפך ממך! אתה הרי פוסל את כולם כיוון שהם חושבים אחרת מהרב שלך, שבו אתה דבק, ואיך תדרוש ממני בשם דבקותך בו להפסיק לדבוק ברב שלי? אני במלכוד! אם לא אסכים איתך, הרי שאני נוהג ההפך ממך, ואם אסכים – נמצא שאני מתכחש לרב שלי ושוב נוהג ההפך ממך”.
“זה מה שקורה למי שאין לו רבנים אמיתיים”, פסק ראובן, “במקום להתעסק באמת, מתעסקים בפילוסופיה!”
“ואיך אתה יודע שהרב שלך נמנה עם הרבנים האמיתיים?”, המשכתי להקשות. “על-פי אילו כללים נקבע מיהו רב אמיתי ומי לא?”
ראובן לא ענה. הוא הסתובב לעבר הקיר, כיבה את מנורת הלילה והעמיד פני ישן.
למרות שעד לרגע זה אינני יודע מדוע הוא בחר לשתוק, יש לי השערה. ייתכן שנמנע מכך מפני שתשובתו היתה צורמת אפילו את אוזניו שלו.
אנסה לנסח כאן את תשובתו המשוערת של ראובן אילו היה לו אומץ לפרוס אותה בפני:
“מה זאת אומרת על-פי אילו כללים קובעים מיהו רב אמיתי? על פי הכללים שלי! אני אדם אמיתי, ולכן הקריטריון שלי לזהות מיהו רב אמיתי הוא הקובע. כל זה נכון לעכשיו. מחר נראה כבר, ואם יהיה שינוי – אעדכן כבר את רשימת הרבנים המומלצים שלי”.
צחוק בצד, מהתנהגותו של ראובן למדתי שבאיצטלה של קדושה ויראת שמים ניתן לתת דרור לכל המידות הרעות – גאווה, נקמנות, אכזריות, אנוכיות, חוצפה ועזות.
מאוחר יותר למדתי גם שזו אינה מציאות חדשה וכבר היה הדבר לעולמים, כפי שמובא בפרשת השבוע.
בפרשת האזינו, בטרם מגולל משה בפני בני ישראל את האירועים העתידים לפקוד אותם עד ביאת המשיח, מופיעים פסוקים שלכאורה אינם ממין העניין, שנאמר:
“הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא”. (דברים לב, א-ה)
האם יש קשר בין פסוקים אלו לאירועי העתיד המובאים בהמשך? מסתבר שכן.
בהקדמתו לחומש בראשית מבאר הנצי”ב מוולוז’ין כי הפסוק “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ… צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” נכתב כתשובה לשאלות שתתעוררנה באחרית הימים על ההנהגה האלוקית מצד בני ישראל, שיתקשו להבין מדוע נחרב בית המקדש בדורם של צדיקים. וזה לשונו:
“וּפֵרַשְׁנוּ שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים וַחֲסִידִים וַעֲמֵלֵי תּוֹרָה, אַךְ לֹא הָיוּ יְשָׁרִים בַּהֲלִיכוֹת עוֹלָמִים. עַל כֵּן, מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁבְּלִבָּם זֶה אֶל זֶה, חָשְׁדוּ אֶת מִי שֶׁרָאוּ שֶׁנּוֹהֵג שֶׁלֹּא כְּדַעְתָּם בְּיִרְאַת ה’ שֶׁהוּא צְדוּקִי וְאֶפִּיקוֹרוֹס. וּבָאוּ עַל יְדֵי זֶה לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים בְּדֶרֶךְ הַפְלָגָה, וּלְכָל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, עַד שֶׁחָרַב הַבַּיִת… וְעַל זֶה הָיָה צִדּוּק הַדִּין ‘הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט’, שהקב”ה יָשָׁר הוּא וְאֵינוֹ סוֹבֵל צַדִּיקִים כָּאֵלּוּ, אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר גַּם בַּהֲלִיכוֹת עוֹלָם, וְלֹא בְּעַקְמִימוּת אַף־עַל־גַּב שֶׁהוּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, דְּזֶה גּוֹרֵם חֻרְבַּן הַבְּרִיאָה וַהֲרִיסוּת יִשּׁוּב הָאָרֶץ”.
בדבריו אלו מבאר הנצי”ב שהפסוק “הצור תמים פעלו” מובא לפני השירה כדי להודיע שהתלאות הרבות בגלותנו הארוכה עד לגאולה השלמה לא יפקדונו מפני חטאים שבין אדם למקום, אלא בשל חטאים שבין אדם לחברו הנעשים באיצטלה של “לשם שמים”.
כדי להודיע שלא ניתן להיות צדיק וחסיד לפני שמתקנים את המידות, וזאת בלי כל קשר לשאלה כמה תורה למדנו.
כדי שנדע שאם אנו פוסלים אחרים העובדים את ה’ רק משום שאינם עושים זאת במתכונת המדויקת שלנו, אנו מאריכים את הגלות במו ידינו. כדי “לְהַגִּיד כִּי־יָשָׁר ה’ צוּרִי וְלֹא־עַוְלָתָה בּוֹ” – “הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יָשָׁר הוּא וְאֵינוֹ סוֹבֵל צַדִּיקִים כָּאֵלּוּ”.
אולי זו גם הסיבה לכך שפרשת האזינו נקראת בשבתות הימים הנוראים.
בתקופה זו כבר התנקינו מעוונות – על עבֵרות שבין אדם לחברו ביקשנו סליחה, ושבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. במה אפוא נותר ליצר הרע להכשילנו? ב’עבֵרות של צדיקים’ – כאלה הבאות במסווה של מצוות.
כדי להנצל ממלכודת זו של היצר, אנו קוראים בימים הנוראים את הפסוק “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ” – להזכיר לעצמנו שיש ‘צדיקים’ שה’ אינו סובל.
