בסיום אחת מהרצאותי ניגש אחד המשתתפים והציג את עצמו.
“שמי אלי, ובעבר עבדתי כנהג אוטובוס באגד. כשהזכרת את הרב רפאל לוין זצ”ל בהרצאתך, הצטמררתי. יש לי סיפור שאשמח לשתף אותך בו.
כשסיים, ברכני אותי הרב ברפואה שלמה ואני ברכתיו ביום טוב, והוא אמר אמן ויצא לדרכו.
“אני מתגורר בירושלים, ליד שוק מחנה יהודה. מדי בוקר הייתי משכים בחמש לפנות בוקר, וצועד אל האוטובוס שחנה במפרץ החנייה של אגד. בדרכי הייתי חולף על-פני רב ישיש עטור זקן לבן ובעל הדרת פנים מיוחדת. לא הכרתי אותו, אך בכל פעם הוא היה עוצר אותי, מחזיק את ידי ומברך: ‘שיהיה לך יום נפלא. שתיסע לשלום ותחזור לשלום ושתזכה כל חייך לגמול חסד עם הבריות. ישמור עליך הקב”ה למען הציבור שזקוק לך’. מובן שעניתי תמיד אמן על הברכה ומשיב לו: ‘שתזכה גם אתה, כבוד הרב, לחיים טובים’, והיה הוא עונה אמן על ברכתי, למרות שלא חבשתי כיפה.
“בוקר אחד, אחרי לילה ללא שינה בעקבות וירוס שתקף אותי, נשארתי במיטה ולא יצאתי לעבודה. בצהריים נשמעה דפיקה בדלת. כמה שניות לאחר מכן נכנס בני אל חדר השינה ואמר לי שאיש אחד זקן הגיע לבקר אותי. קפצתי מהמיטה. ידעתי שזה הרב.
“‘סליחה, כבודו, לא היית צריך לטרוח! בסך הכל וירוס. איך הרב ידע שאני חולה?’
“‘אתה נהג אוטובוס’, השיב הרב בחיוך. ‘רבים זקוקים לך ואחריות רבה מונחת על כתפיך. אם למרות זאת לא יצאת לעבודתך, זה מפני שאתה כנראה חולה. באתי אליך משתי סיבות: ראשית – כדי לקיים מצוות ביקור חולים שהיא מצווה גדולה מאוד. שנית – כיוון שלא זכיתי היום לברכתך כמדי יום, הגעתי לבקרך. אתה גומל חסד עם הרבים, וברכתך חשובה בעיני’.
“כשסיים, ברכני אותי הרב ברפואה שלמה ואני ברכתיו ביום טוב, והוא אמר אמן ויצא לדרכו. ליוותי אותו במבטי עד שנעלם… התיישבתי על כסא בסלון ו…בכיתי. אני אדם פשוט, נהג אוטובוס, לא מישהו חשוב או מפורסם. לא תיארתי לעצמי שהברכות שלי כל כך חשובות.
“יומיים לאחר מכן, בשבת, הלכתי לבית-כנסת. אם הרב מעריך כל כך את ברכתי, איך אפשר להמשיך לחלל שבת…? אסור לי לאכזב אותו. אם הרב כל כך מאמין בברכה שלי עלי לנהוג בהתאם ולהצדיק את זה”.
“במשך שנים” סיפר גבי, “אפילו לא ידעתי את שמו. אני לא מבין ברבנים, אבל היום אני יודע. כשנפטר, על מודעת האבל שהודבקה על גדר ביתו היה רשום רבי רפאל לוין זצוק”ל”.
כשחייכתי, גבי הביט בי בשאלה.
הסברתי שאני מחייך משום שאינני מופתע ואיני מתפלא שכך נהג. מן הסתם אלו דרכי הנהגה שספג מאביו הצדיק הגאון רבי אריה לוין זצוק”ל, שמסכת חייו שזורה היתה בשני כללים: אחד, שתוכחה לעולם אינה מטרה אלא אמצעי; ושני, שמטרת התוכחה לשנות את האדם, ועל כן, ברוב המקרים האהבה היא התוכחה הטובה ביותר.
מהיכן למד זאת רבי אריה? כנראה מפרשת השבוע.
פרשת דברים נפתחת בפסוק “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל… בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב”. (דברים א, א)
לדעת חז”ל, בפסוק זה מוכיח משה את בני ישראל על חטאיהם, שאותם הוא מזכיר בדרך רמז: בערבה – כנגד בעל פעור, מול סוף – על רצונם לחזור מצרימה, בין פארן ובין תופל – כנגד חטא המרגלים ומאיסתם במן, בחצרות – מחלוקת קרח, ודי זהב – חטא העגל.
וכאן מתעוררת שאלה. אם בפסוק זה מוכיחם משה על חטאיהם, מדוע הוא מברכם בנוסח זה – “ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם”. (דברים א, יא). אם חטאו, האם יברכם שירבו כמותם…?
משום שתוכחה היא אמנות.
בהוכיחו אותם, משה אינו מתמקד בחטאיהם שאירעו במקומות אלו, אלא דווקא בנקודות הזכות שהיו שם והעידו על גודל אהבת ה’ אותם למרות חטאיהם. בערבה אמנם עבדו לבעל פעור, אך למרות זאת ציווה הקב”ה את משה באהבתו אותם לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים.
על ים סוף אכן ביקשו לשוב מצרימה, אך ה’ אוהבם קרע להם את הים על אף תלונותיהם. בתופל מאסו במן, ואף-על-פי כן המשיך הקב”ה להמטיר להם לחם מן השמים במשך ארבעים שנה כאילו לא קרה דבר, כדרכו של אוהב.
וחשוב מכל: בני ישראל אכן חטאו בעגל, בדי זהב, אך למרות כפיות הטובה לא עזבם ה’ ולא הפר בריתו איתם, ועמודי האש והענן המשיכו ללכת לפניהם עד בואם לארץ ישראל. אף כאן – בשל אהבתו אותם.
בתוכחתו המסותרת לבני ישראל, המתמקדת במעלתם ולא בחסרונם, מלמדנו משה רבנו שני דברים:
א) תוכחה אינה מטרה אלא אמצעי. ולכן, הואיל ומטרת התוכחה להטות את האדם אל הטוב והישר, יש לבדוק היטב תחילה שמא תוכחה מוסתרת תצלח למלאכה זו יותר מתוכחה מגולה.
ב) כאשר מעצימים את האהבה, מופקת תועלת יותר מתוכחה. אם אנו כה חשובים ואהובים מלפני ה’, מלמד משה, ראוי שננהג בהתאם. וכפי שהבין גבי – “אם הרב מחשיב כל כך את ברכתי, איך אפשר להמשיך לחלל שבת?”
***
בפרשת דברים תשע”ח הלך לעולמו ראש ישיבת עטרת ישראל לצעירים, הרב אפרים קשש זצ”ל, שאימץ את שיטת התוכחה של משה רבנו. זוהי תוכחה הנושאת פירות: בלעדיה ספק אם הייתם קוראים את הספר הזה.
