האיש על הקו הזדהה כמנהל בית-ספר תיכון במרכז הארץ.
הוא סיפר לי שקיבל את מספר הטלפון שלי מאחת המורות שלו, וקבע שאנחנו מוכרחים להיפגש. נכנסתי אליו לבית-הספר כשהייתי בסביבה, ובשיחתנו למדתי שהוא היה בעברו איש צבא, וכשהשתחרר בחר לעסוק בחינוך.
“אם תבין עם מה אני מתמודד, תבין גם למה ביקשתי להיפגש. בדרך לכאן ראיתי תוך כדי נסיעה את אחד מתלמידַי עומד ברחוב עם סיגריה ביד. עצרתי את הרכב, ניגשתי אליו ושאלתי למה הוא מעשן. הוא השיב: אדוני המנהל, אני לא נמצא עכשיו בתחום האחריות שלך.
“אז בפעם הבאה כשאתה מעשן ברחוב”, אמר המנהל לתלמידו, “לפחות שזה לא יהיה בתלבושת בית-הספר.”
“עניתי לו: כשתגיע לתחום האחריות שלי, היכנס אלי למשרד בבקשה.
“עכשיו בוא נקרא לו. אני רוצה שתשמע באוזניך מה הוא אומר.”
כשנכנס התלמיד למשרד, המנהל פנה אליו באופן הכי ישיר: “אתה לא חושב שיש לי אחריות חינוכית כלפיך מחוץ לבית-הספר לא פחות מאשר בתוכו”?
התלמיד חשב לרגע ואמר: “המנהל, חינוך זה מושג מופשט ומאוד יחסי. כל אחד מבין אותו אחרת”.
פניו הקשוחות של המנהל לא הצליחו להסתיר ממני את ייאושו, והוא נראה חסר אונים לחלוטין.
“אז בפעם הבאה כשאתה מעשן ברחוב”, אמר המנהל לתלמידו, “לפחות שזה לא יהיה בתלבושת בית-הספר.”
המנהל שחרר אותו לדרכו, ואמר לי: “ראית עם מה אני צריך להתמודד? קראתי לך כדי שתעזור לי.”
“אוקיי”, אמרתי, “אבל אני לא אוהב להיכשל. לכן, לפני שנתחיל צריך להגדיר יעדים, כמו בצבא.
האמת? הבחור צודק. כמו שאר הדברים בחיים, חינוך הוא עניין יחסי, ואני עם יחסיות לא יכול להתמודד. אני זקוק להגדרות ברורות. דבר ראשון צריך לבדוק ולהגדיר מהי הצלחה חינוכית.”
“זה פשוט” אמר המנהל. “החינוך הצליח אם התלמיד מקבל החלטות בהתאם לערכים שהקניתי לו”.
“עם זה אני מסכים”, אמרתי, “אבל זה לא הכל. אולי התלמיד מחליט על פי הערכים האלה רק בגלל שאנחנו בסביבה והוא רוצה למצוא חן בעינינו?”
“נכון”, הודה המנהל. “אז נגדיר הצלחה חינוכית כמצב שבו התלמיד מקבל החלטות לפי הערכים שהקנינו לו גם כאשר הוא לבדו, הרחק מאיתנו.”
“בסדר גמור”, אמרתי, “אבל השאלה הגדולה היא – על מה הוא מוכן לוותר כדי להישאר נאמן לערכים שחינכנו אותו עליהם. כדי שהתלמיד יסכים לשלם מחיר עבור הערכים שאותם ספג, הוא חייב גם להאמין בנכונותם, שהרי הוא נדרש לשלם מחיר בגללם! אתה מכיר מישהו שמוכן לשלם מחיר תמורת נאמנות לאידיאל מזויף?”
“מה שנכון – נכון”, הודה המנהל, “בלי לשלם מחיר – שום חינוך לערכים לא יצליח”.
“יפה, הסכמנו כמעט על הכל. נותר רק דבר אחד. האם היית מסכים לחיות על פי ערכים שמי שמחנך אותך לאורם לא חי כך בעצמו? מה היית חושב על ערכים כאלה, בהתחשב בעובדה שהמחנך שלך שאמר שהם נכונים ואמיתיים – הוא עצמו לא חי על פיהם…?”
“אז בוא נערוך מאזן ביניים”, אמרתי לו.
“על מנת להצליח בחינוך לערכים, צריך שיתקיימו ארבעה תנאים:
1. שהתלמיד יקבל החלטות לאור הערכים שאנחנו מחנכים אותו עליהם.
2. שינהג על פיהם גם בהיותו רחוק מאיתנו.
3. שהמחיר שהוא נכון לשלם עבורם הוא משמעותי מאוד.
4. שהמחנך עצמו יחיה גם הוא על פי אותם ערכים.”
המנהל הסכים לדברַי שתנאים אלה חייבים להתקיים, ואז סיפרתי לו שאת המודל החינוכי הזה העתקתי מפרשת השבוע.
בפרשת וישב מתארת התורה את הניסיון העצום שעבר יוסף בבית אשת פוטיפר. באירוע זה מכונסים תחת קורת גג אחת כל כללי החינוך לערכים. הרי הציפייה היא שלאור התנהגות אחיו, יוסף יזנח את הערכים שחונך עליהם. הוא גם היה מצוי הרחק מהבית ומעיניו של המחנך, ולמעשה לא האמין שיזכה לראות שוב את בית אבא. ובאשר למחיר: אם יסרב לאשת פוטיפר, יוסף ידע שישלם את המחיר הגבוה ביותר: הוא יוצא להורג.
מה עשה יוסף? תחילה הוא סירב, אבל חז”ל מגלים כי הוא דווקא היה קרוב לנקודת השבירה. מה שעצר אותו ברגע האחרון היתה דמות דיוקנו של אביו שנגלתה לו פתאום, ואז הוא השאיר את בגדו בידה – וברח.
זהו תהליך קלאסי. תחילה אנו מבקשים להישאר נאמנים לערכים שספגנו, אבל כשרואים מה המחיר הכרוך בכך אנו מתחילים להסס, הפיתוי גובר, דמות המחנך נדחקת לירכתי הזיכרון – ואם מתמזל מזלנו אנו מצליחים להינצל ברגע האחרון רק כאשר ‘דמות דיוקנו של יעקב’ נגלית לנו, אם בכלל.
בשלב זה של השיחה בינינו שלפתי מהכובע שפן.
“אתה מבין, אדוני המנהל?”, אמרתי, “בגלל זה לא בטוח שביכולתי לעזור לך. מי כמוך יודע, בחינוך אין קסמים. כדי להצליח דרושים שני מצרכים חינוכיים. ערכים אמיתיים שהמחונך יסכים לשלם עליהם את המחיר, ומחנכים שחיים על פיהם.
“תסכים איתי שבעולם שבו אנחנו חיים, שני המצרכים האלה כמעט ולא נמצאים יחד על אותו מדף. גם אם ישנם מחנכים שחיים על פי הערכים שהם עצמם מעבירים לתלמידים, הרי מדובר בערכים יחסיים. ואם אין לך מחנכים כאלה – גם אם הערכים שאתה מנסה לחנך לאורם הם הכי אמיתיים בעולם, לא נוכל להנחיל אותם לילדים שלנו.
“הסיבה להצלחת החינוך היהודי בעבר לא קשורה לתנאים הסביבתיים. הוא הצליח מפני ששני המצרכים החינוכיים האלה היו זמינים לעם היהודי. נכון, היום גם החינוך היהודי כבר לא מה שהיה פעם, אבל הוא יכול לחזור להיות כזה.
“לעומת זאת, החינוך המערבי אף פעם לא היה משהו, וגם לא יכול להיות כזה. מדוע? משום שגם אם המורים בחינוך המערבי יחיו באדיקות על-פי סרגל הערכים שהם מלמדים, הם לא יצליחו להנחיל אותו לתלמידיהם”.
“למה?”, הקשה המנהל.
“כי כמו שהתלמיד שלך אמר – ‘חינוך הוא מושג יחסי, וכל אחד מבין אותו איך שהוא רוצה’…”
