לפני שנים, פגשתי את אחד המגישים היותר חכמים ששידרו ברשת ב’ של קול ישראל.

אתה יודע? הוא אמר לי, אנחנו החילוניים יכולים לסלוח לכם על הרבה דברים, אבל על דבר אחד לעולם לא נסלח לכם. אתם לקחתם לנו את אורי זוהר, והפכתם אותו ל”הרב”.

ומה כל כך בלתי נסלח בזה? שאלתי אותו.

זה נכון שהרב אורי זוהר היה סמל, אמרתי לו, וזה גם נכון שאחרי שהוא חזר בתשובה…

על מה אתה מדבר! אמר לי האיש, אתה יודע מי זה אורי זוהר בשבילנו? אורי זה לא עוד מישהו, הוא היה בשבילנו סמל שאתם תלשתם. שאורי זוהר יחוזר בתשובה? אתה יודע מה זה? בשבילנו זה כמו שבן גוריון היה הופך לאיש נטורי קרתא. אפשר לסלוח על דבר כזה?

את האמת? לא הבנתי.

זה נכון שהרב אורי זוהר היה סמל, אמרתי לו, וזה גם נכון שאחרי שהוא חזר בתשובה, הוא השפיע על לא פחות אנשים מאשר בגלגולו הקודם. אבל אני חושב שזה מפריע לכם, לא רק בגלל שהוא היה סמל. נראה לי שיש לכך סיבות אחרות.

הרב אורי זצ”ל לא היה לא יוצלח. כשהוא חזר בתשובה הוא היה בשיא הקריירה שלו. הוא לא היה במשבר. לא הפסיד כסף, וגם לא מת לו מישהו. בקיצור, אף אחד לא היה יכול לומר שהוא חזר בתשובה כדי למלא איזה צורך רגשי.

החזרה בתשובה של הרב אורי, הכריחה אותך ואת האנשים החכמים שנותרו בצד השני, להבין, שמדובר במשהו רציני. במשהו שמחייב אתכם לשאול את עצמכם לא מעט שאלות, כשהמשמעותית ביותר היא למה אני לא עושה את זה? האיש הרי טוען שהאמת משכה אותו. אז איפה אני בתמונה. האם אינני איש אמת? ועל זה קשה לסלוח. למה? כי אנשי הנוחות, לעולם לא יסלחו למי שבעזרת האמת, מבקש להוציא אותם מאזור הנוחות שלהם, זו סיבה אחת. אבל יש עוד אחת.

השתתפתי לא פעם בערבי התעוררות ובסמינרים, בהם השתתף הרב אורי ז”ל, ומדבר אחד אי אפשר היה להתעלם. מהאהבה ומהערצה של האנשים אליו. זו לא הייתה הערצה לכוכב או לשחקן לשעבר. זה היה הרבה מעבר לזה. למה? בגלל הסיבה השנייה.

זה לא סוד שכל אחד מאתנו מבקש לעשות שינויים בחיים. ברור לכולנו, שתמיד יש מה לתקן. בבין אדם לחברו. במידות. וגם במצוות שבין אדם למקום.

כמעט בכל סמינר של ערכים אני פוגש אנשים שאומרים עם סיום הסמינר, אין ספק שזו האמת, וזה ברור כשמש. אלא שלמרות האמירות הברורות, לא כולם מיישמים אותה בחיי המעשה, והסתירה הזאת העסיקה אותי לא מעט.

איך זה שאדם עומד מול האמת, מכיר בה וגם רוצה אותה, אבל למרות זאת, לא צועד לקראתה. והתשובה פשוטה. כי למרות שהוא מאוד רוצה, הוא לא מאמין שהוא יכול.

לכן אהבו והעריצו את הרב אורי ז”ל. כי רבי אורי ז”ל הגשים חלום של הרבה אנשים כאלה. כי הרבה אנשים בסתר ליבם גם רוצים לעשות מהפך בחיים שלהם, בדיוק כמו שהוא עשה. אבל בשונה ממנו הם לא מאמינים שהם יכולים, וחושבים שזה גדול עליהם, ולכן כשהם רואים מישהו שהצליח במה שהם נכשלו, הם מעריצים אותו. בעיקר כשהם רואים אדם שהצליח לבצע את המהפך המושלם. אחד כזה שהיה ראש לפני שחזר בתשובה, והפך לראש גם אחרי.

אלא שכאן עולה שאלה. למה באמת לא כולנו הרב אורי. למה אנחנו נכשלים איפה שהוא הצליח. והתשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.

פרשת בהעלותך נפתחת בתיאור של המצב הרוחני המושלם שבני ישראל היו מצויים בו באותה תקופה. היא נפתחת בציווי הדלקת המנורה במשכן. בבחירת הלוויים לשרת לפני השם. ובבני ישראל שדרשו לאפשר להם לחגוג את מצוות הפסח, רק כי הם לא זכו להקריב את הפסח במועד א’, וזה ללא ספק תיאור אידיאלי של שלימות רוחנית. עובדה. הם היו פטורים מהמצווה אבל התעקשו בכל זאת לקיים אותה.

אלא ששלושה ימים אחרי מגיעה הנפילה.

מיד לאחר התיאור המושלם, בני ישראל מתחילים בסדרת תלונות שתכליתן למצוא סיבה להשתחרר מהמחויבות להקב”ה שפגשו בהר סיני. וכשזה לא עובד הם עוברים לתלונות על המן, ודורשים בשר. נראה לכם הגיוני? נראה לכם שאנשים שקבלו תורה בהר סיני יוצאים להפגנות על אוכל, רק כדי להשתחרר מהאמת שהם קבלו בסיני? זה נראה לכם אמיתי?

מסתבר שכן.

בביאורו לתורה מסביר רבי שמשון רפאל הירש שזה לא במקרה. לדבריו, התורה מזכירה את חטאי בני ישראל מקבלי התורה, כדי ללמד אותנו יסוד חשוב לחיים.

כדי ללמד שאמנם התורה השלמה והאידיאלית ניתנה בבת אחת, אך כדי להגיע אליה האדם נדרש לעבוד קשה. לטפס אך בהכרח גם ליפול. לשאוף לעלות אבל גם לא לפחד מירידות. למה? כי רק ככה מגיעים לפסגה.

כדי ללמד, שלמרות שהתורה השלמה והמושלמת, אמנם ניתנה ביום אחד, היישום שלה בחיי האדם אורך זמן. הרף אמנם נקבע ברגע אחד של התגלות אלוקית, אבל כדי להגיע לרף הזה, צריך ללכת במדבר הרבה שנים.

בתיאור חטאי דור המדבר, התורה מבקשת ללמד לדורות, שהגם שתהיינה ירידות, אסור להתייאש או לפחד מהן, כי מדובר בתהליך טבעי ובריא.

כדי ללמד שהתורה לא ניתנה למלאכים אלא לבני אדם, ולכן ההכרה בעובדה שבדרך לא הכל דבש, ושהנפילות בעבודת השם הן חלק מהתהליך, היא סוד ההצלחה, והיא שמבדילה בין אלו שהצליחו לעשות שינוי בחיים שלהם ובין אלו שלא.

שניהם רצו. שניהם התאמצו, אלא שמי שמכיר בתנודות שמלוות את עובד השם, לא מתרגש מהם ואפילו צופה אותן, ומי שלא מכיר מתייאש ונותר מאחור.

בפרשת השבוע התורה מלמדת, שהחיים הם מסע. וכמו במסע גם בחיים אפשר לטעות, וכשטועים לא קרה כלום. בטח לא מתייאשים אלא חוזרים לאחור ומתחילים שוב.

זו הסיבה שהרב אורי זוהר הצליח היכן שהרבה נכשלו. הרב אורי ז”ל לא היה קוסם, והוא לא הפך למי שהוא היה ביום אחד, זו הייתה דרך ארוכה שנמשכה יותר מארבעים שנה עם חישוב מסלול מחדש באופן יומיומי ועם תיקוני דרך על בסיס יומי. איך הוא לא התייאש? כי הוא ידע את הסוד שהתורה מגלה בפרשת השבוע. לכן העריצו אותו.

כי הוא ידע שגם אם לא תמיד אנחנו עומדים בציפיות של עצמנו, אין מצב שלא תהיינה ירידות, ולכן אין לנו הרשות לייאש את עצמנו.

עובדה, גם בני ישראל שקבלו את התורה חזרו לאחור, אבל בסוף, גם אם זה לקח 40 שנה, הם הגיעו לארץ ישראל.

ועוד מילה לסיום. על הקיר מעל ראשו של הרב אורי ז”ל היה רשום שיוויתי ה’ לנגדי תמיד. למה? כי מי שמרגיש שהשם אתו בכל מקום, גם בנפילות ובירידות, אף פעם לא מתיאש ובטח לא מפחד מהם.