ב-21 בינואר 1904 נפגש הרצל עם מזכיר הוותיקן בניסיון לזכות בתמיכת הכנסייה הקתולית בתנועה הציונית.

תשובתו השלילית של מזכיר הוותיקן נומקה בזו הלשון: “כיצד נוכל להסכים לכך שהיהודים יהיו שוב אדוני הארץ הקדושה מבלי להתכחש לעקרונותינו הנעלים ביותר?”

הכס הקדוש הודיע כי אם פלסטינה תימסר ליהודים תהיה זו פגיעה ברגשותיהם וזכויותיהם של הקתולים ,לאור זיקתה של הארץ לחייו ולמותו של ישו.

שלושה ימים לאחר מכן ניסה הרצל שוב את מזלו – כשפגש באפיפיור פיוס העשירי במאמץ לגייסו בכל זאת לטובת המפעל הציוני, אך גם פיוס לא השתכנע והשיב במשפט קצר המייצג היטב את יחסה של דת החסד והרחמים לציונות:

“אין אנו יכולים למנוע בעד היהודים ללכת לירושלים – אך לעולם לא נוכל לתת את הסכמתנו. כראש הכנסייה, אין בידי לתת לך תשובה אחרת. היהודים לא הכירו באדוננו ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי. ולפיכך, אם תבוא לפלסטינה ותיישב שם את עמך, נהיה מוכנים ומזומנים עם כנסיות וכמרים להטביל את כולכם”.

ב-1917 פגש האפיפיור בנדיקטוס ה-15 את נחום סוקולוב והציג פעם נוספת את עמדת הכנסייה: “לנצרות אין בעיה עם עצם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, אלא עם הריבונות הציונית בלבד”. מקץ שנתיים הוסר המסווה ומזכיר המדינה של הוותיקן התבטא באופן ברור ומפורש: “הסכנה המפחידה אותנו יותר מכל היא זו של הקמת מדינה יהודית בפלסטינה”.

התנגדות נוספת מצד הכס הקדוש לשיבת ציון פורסמה ב-1943, בעיצומה של השואה, בתזכיר שנשלח לנציגה של ארה”ב בוותיקן. הכס הקדוש הודיע כי אם פלסטינה תימסר ליהודים תהיה זו פגיעה ברגשותיהם וזכויותיהם של הקתולים ,לאור זיקתה של הארץ לחייו ולמותו של ישו.

מסיבה זו התקשה האפיפיור בביקורו בארץ הקודש ב-1964 להכיר בישראל כיישות מדינית-יהודית: הוא סירב להיכנס ארצה דרך מעבר מנדלבאום בירושלים, נמנע מללחוץ יד לנציג רשמי של מדינת ישראל, וסמוך לעזיבתו אף הגן על פיוס ה-12, האפיפיור שעמד בראש הכנסייה בתקופת השואה.

בשנת 1974 נתן הוותיקן פומבי נוסף לעמדתו באגרת שבה האפיפיור כי הפלסטינים קרובים מאוד ללבו, וקבע שהם (הפלסטינים, לא היהודים) העם הילידי של ארץ הקודש.

מדוע גרמה הכרזת המדינה תסכול כה גדול לכנסייה הקתולית עד שהעדיפה להגדיר דווקא את הפלסטינים כבני הארץ, וזאת למרות שהנצרות צמחה מתוך היהדות שקדמה לאסלאם ול’עם’ הפלסטיני כאחד? מה יש בה, בציונות, שיוצר בעיה תיאולוגית כה חריפה עבור הוותיקן?

כדי להבין זאת עלינו להתחקות אחר יסודות הנצרות.

במשך אלפי שנים נחשפו המאמינים הנוצרים לדוקטרינה בת שלוש רגליים:

א. הקב”ה מאס בעם ישראל ובחר לו עם חדש (‘תיאולוגיית החילופין’, היֹה לא תהיה).

ב. הנוצרים הם ‘עם ישראל’ החדש, ובהם יתקיימו הבטחות הנביאים.

ג. על היהודים נגזר סבל נצחי משום שלא האמינו בישו.

ואכן, במשך כל תקופת הגלות הארוכה, מצבם ההיסטורי של היהודים עלה בקנה אחד עם דוקטרינה זו. הם סבלו ונדדו ללא הרף, והבטחות הנביאים היו רחוקות מלהתגשם בהם.

אולם עם גלי העלייה לארץ ישראל במאה התשע-עשרה, ובפרט לאחר שהיהודים העזו גם להקים מדינה, היכתה במנהיגים הקתוליים ההכרה שהמציאות המתהווה לנגד עיניהם מאיימת באופן חמור על עיקרי אמונתם: אחרי אלפיים שנה של התאמת המציאות לנרטיב הנוצרי, הוא קורס בבת אחת. לפתע מתברר שהקב”ה לא מאס ביהודים כפי שסיפר הוותיקן למאמיניו, ונבואות ישעיהו אינן מתקיימות ב’עם ישראל’ החדש אלא דווקא בזה המקורי. המציאות החדשה יצרה גרמה לנצרות הקתולית משבר אמוני של ממש עבור הנצרות הקתולית.

מסיבה זו היתה לאפיפיור בעיה עם מדינה יהודית שתושביה אינם מקבלים עליהם את האמונה הנוצרית, ועל-כן העדיף לכנות את הפלסטינים ולא היהודים כ”בני המקום”.

אם יהודים שבים לארץ הקודש מבלי שקיבלו על עצמם את ישו כמושיע, כיצד מתקיימות בהם ההבטחות האלוקיות? איך אמור להרגיש אפיפיור המבקר בארץ הקודש בעודה תחת שלטון יהודי שעצם קיומו שומט את הקרקע מתחת יסודות הנצרות?

כיהודים אנו מתקשים להבין את גודל השבר התיאולוגי בנצרות לאור עצם קיומנו המדיני בארץ המובטחת. זו אינה רק התנגשות עם יסודות הנצרות – אלא נקמה של ממש בדת שלאורך אלפי שנים הקיזה דם יהודי כדי לבסס את עיקרי אמונתה.

רמז לטיבה של נקמה זו מופיע בפרשת השבוע.

בפרשת האזינו מופיעה שירה שעל-פי מדרשי חז”ל מקפלת בתוכה את קורותיו העתידיים של עם ישראל בגלותו. שירה זו נחתמת בפסוקים המלמדים על נקמת ה’ באומות שהתעמרו בישראל בשל אמונתו בבורא, שנאמר:

“לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: כִּי יָדִין יְדֹוָד עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב… אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו” (דברים לב, לה – מג).

על המילים “הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ” כתבו בעלי התוספות בביאורם לתורה: “אָז יְשַׁבְּחוּ הָאֻמּוֹת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיֹאמְרוּ ‘אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ'”.

האם אכן התקיימה לעינינו נקמת ה’ באומות על מה שעוללו לנו במשך הדורות – כולל השואה האיומה ורדיפות האינקוויזיציה הנוצרית באירופה?

כדי להשיב על כך יש לרדת לעומקה של תפיסת הנקמה ביהדות.

לאחר השואה פעלו באירופה קבוצות נוקמים יהודים שחיסלו קצינים נאציים כנקמה על שפיכת דם אחינו הקדושים הי”ד. לא היתה זו יוזמה רשמית של גוף כלשהו, למעט במקרה אחד.

ב-1964, השנה שבה ביקר האפיפיור במדינת ישראל, הגיע ל’מוסד’ מידע שלפיו הרברט צוקורס, הידוע בכינויו ‘התליין מריגה’ שידיו מגואלות בדמם של שלושים אלף יהודי העיר, מתגורר בברזיל ומנהל שם חיים רגילים לחלוטין.

לאחר שהמידע אומת, הורה ראש המוסד לסוכן יעקב מידד לצאת לברזיל למשימת חיסול. אחרי שביצע את המוטל עליו” סיפר מידד כי שתי היריות שחדרו לראשו של צוקורס לא גרמו לו התרגשות גדולה או תחושת שחרור בשל הנקמה.

על תחושה זו העידו גם נוקמים אחרים.

מתברר שנקמה אינה מביאה בהכרח תחושת סיפוק. הסיפוק מושג רק כאשר אופי הנקמה הולם את חומרת המעשים. מוות בירייה הוא עונש קל מדי ביחס לרוצח המונים. נקמה על זוועות מהסוג שביצע צוקורס חייבת להיות מתמשכת ומשמעותית בהרבה.

ומהפרט אל הכלל: נקמת ה’ בנצרות אינה יכולה להסתכם בעונש חד-פעמי, חמור ככל שיהיה. הנקמה האמיתית בנצרות היא שיבת ציון ועצם קיומנו הנצחי כאומה.

על-פי בעלי התוספות, הגויים יאמרו רינה על נקמה אמיתית זאת שתתרחש באחרית הימים כאשר הבטחות הנביאים יתקיימו בנו ולא בנוצרים. אז ייאלצו הגויים להודות בטעותם ו”אז ישבחו האומות לישראל שהם עמו של הקדוש ברוך הוא, ויאמרו: ‘אשרי העם שככה לו'”.

כפי שמבאר רבנו בחיי:

“כִּי הָאֻמּוֹת יְשַׁבְּחוּ לְיִשְׂרָאֵל וְיִפְצְחוּ עֲלֵיהֶם רִנָּה, כַּאֲשֶׁר הֶחֱזִיקוּ בֶּאֱמוּנָתָם הַטּוֹבָה וְלֹא סָרוּ מֵהַדֶּרֶךְ בִּזְמַן הַגָּלוּת”.

רננה זו היא היא סיבת חמיצותו של האפיפיור פאולוס הששי, שכן היא תמוטט את יסודות הנצרות. זוהי נקמת ה’ האמיתית באומות.

אנו ציפינו לנקמה שתרעיד ותחריב את יבשת אירופה המקוללת ותמוטט את יסודות הוותיקן שברומא, אך בנקמה מסוג זה אין די. אי אפשר להסתפק בכמה שניות של ‘רעידת אדמה’ כדי לנקום על כל הצער שגרמה הנצרות לעם ישראל במשך הדורות.

הנקמה תהיה ארוכה יותר, ולמעשה נצחית: נקמת ה’ שתגרום לאומות העולם לפצוח ברינה – היא עצם קיומנו ותקומתנו בגאולה האמיתית והשלֵמה.