בשנת 2007 התנהל בחיפה מאבק ציבורי סביב בית-כנסת שהוסב ל’כולל’ אברכים.
גבאי בית הכנסת, שהתקשה למצוא מניָן לתפילות, הציע את המקום לקבוצת אברכים כדי שיפיחו בו רוח רעננה ויחזקו את שורות המנין הקבוע.
זו לא היתה הפעם הראשונה שהגעתי לשם. הכרתי את המשתתפים. אף אחד מהם לא התחבר לי עם ‘סיום מסכת’.
תושבי השכונה שלא הסכימו ל’הדתה’ של המבנה יצאו למאבק ציבורי וקולני שהגיע עד לכנסת ישראל. בסופו של דבר ה’כולל’ נסגר, בית-הכנסת חזר לשממונו ותושבי השכונה המשיכו לשמוע את ציוצי הציפורים.
בשנת 2021 הוזמנתי להרצאה באותו אזור. המארגנים הודיעו לי שמועד ההרצאה יתאחר עקב סיום מסכת שיתקיים במקום, ולכן ניתן להגיע באיחור.
לא איחרתי.
זו לא היתה הפעם הראשונה שהגעתי לשם. הכרתי את המשתתפים. אף אחד מהם לא התחבר לי עם ‘סיום מסכת’. לכן הקדמתי, מתוך סקרנות לדעת מי מהם עורך את הסיום.
באולם נכחו עשרות בני-אדם. רובם לא צעירים, אנשי אקדמיה לצד אנשי צווארון כחול שעבדו בעברם כפועלים בבתי חרושת באיזור. והיה גם אב שהגיע עם בתו האדריכלית רק כדי להבין היכן טעה בחינוכה, שכן היא בחרה – למרות כל השפע שהרעיף עליה – לחזור בתשובה.
איש מהנוכחים לא ענה על התיאור של אברך טיפוסי. זה היה מעמד משונה: סיום מסכת בשכונה שחמש-עשרה שנה קודם לכן גירשה מתוכה אברכים שביקשו ללמוד את הגמרא שמסיימים בה כעת.
הייתי בעננים.
אילו שאלתם את האברכים אם האמינו שיבוא יום ואירוע כזה יתקיים בשכונה ועוד ביוזמת תושביה – הם היו ודאי בטוחים שאתם מתבדחים.
בדרך חזרה לבני-ברק החדשות הנחיתו אותי אל קרקע המציאות. גוש ‘רק-לא-ביבי’ הרכיב זה עתה קואליציה, ובאחד מערוצי הרדיו החרדיים התנהל דיון סוער סביב הגזרות הצפויות נגד החרדים, בעיקר עם מינויו של אביגדור ליברמן לשר האוצר.
בדיון השתתפו פרשנים וחברי-כנסת חרדים, שאמרו פחות או יותר אותם דברים, והיו חלוקים רק בשאלה איזה עתיד צפוי לנו – רע, יותר רע או גרוע באופן תקדימי שלא היה כמותו מבחינת הציבור החרדי מאז קום המדינה.
בהמשך עברו חברי הפאנל לעסוק בשאלה המתבקשת של “איפה טעינו”, וגם כאן הדעות נחלקו.
חלק מהפרשנים הסבירו שהיתה זו טעות להצטרף לגוש נתניהו בכל מחיר, וחלק טענו בצדק שאילו רק היו יוצאים עוד כמה מצביעים למלא את חובתם האזרחית, הכל היה מסתיים אחרת. והיה גם מי שטען שהשלטון משחית, ושלא יזיק לנו לשבת קצת באופוזיציה.
היה זה דיון ענייני וחכם, ובסיומו היתה לי תחושה מעורבת של ‘חמוץ מתוק’: מתוק מהיין שחילקו בסיום המסכת, וחמוץ ממה ששמעתי ברדיו.
בתחילה התקשיתי להסביר לעצמי את סיבת החמיצות, שכן הפרשנים דיברו דברי טעם. ואז הבנתי: הטריגר לחמיצות היה שירו של יהודה דים ‘נחש הנחושת’ שהושמע בתום הדיון ומוזכר בפרשת השבוע.
בפרשת חקת מתארת התורה את מתקפת הנחשים והשרפים שבה נספו ונפצעו רבים בעם ישראל, ואת תרופתה, שנאמר:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כׇּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי”. (במדבר כא, ח)
על כך שואלים חז”ל במשנה:
“וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו הָיוּ נִמּוֹקִים”. (ראש השנה ג, ח)
וכאן מתעוררת שאלה: וכי חכמינו העלו בדעתם שבני ישראל יטעו לחשוב כי נחש ממית או מחיה? ברור שלא! הכל ידעו כי הרפואה באמצעות הנחש הועילה להם רק משום שהקב”ה ציווה את משה לעשותו. אם כן, השאלה “וכי נחש ממית?” – תשובה אחרת לגמרי יש לה.
הקושי של חכמינו הוא בעצם העובדה שמשה נצרך לנחש נחושת. הן לאורך נדודיהם במדבר, פעל משה נסים מרובים, ובאף אחד מהם לא נזקק לאביזרים וכלי-עזר. מדוע דווקא כאן הוא נדרש לנחש נחושת?
ועל כך משיבים חז”ל – כדי שילמדו בני ישראל להביט לשמים.
מצוות עשיית הנחש מלמדת את בני ישראל כיצד יש להתבונן במציאות: האם להסתכל על הנחש או על הסיבה שגרמה לבואו? על הנחש או על השמים?
בציווי עשיית הנחש מלמד הקב”ה את משה שכאשר באה צרה על הציבור יש לחפש את מקורה הרוחני ולא לעסוק אך ורק בסיבתה החומרית. כאשר נחשים מכישים את עם ישראל – צריך להסתכל ל’שמים’, לחפש את מקור הדבר, ותיקונו יביא לכך שגם הנחשים יסתלקו.
“בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם” – כלומר, מתחקים אחר הסיבות הרוחניות לצרות הפוקדות אותם ומתקנים את הטעון תיקון – מייד מתרפאין. אך אם במקום לחפש את הסיבה האמיתית הם היו מסתפקים בהבטה סתמית בנחש ובסיבה החומרית להופעתו – היו נמוקים.
זה שיש נחשים בפוליטיקה – לא אני המצאתי. קבע זאת לפנַי הרמטכ”ל ושר הביטחון לשעבר משה ‘בוגי’ יעלון בנאום בקריה בתל-אביב, שבו הסביר מדוע הקפיד לנעול נעליים גבוהות כששירת כרמטכ”ל, והוא כנראה צדק.
אינני מתכחש לכך שישנם בפוליטיקה ‘נחשים’ מסוג ליברלי-דמוקרטי-נקמני המנסים להכיש את הציבור החרדי. אך בפרשת השבוע מלמדת התורה כיצד יש לנהוג בפועל כאשר הם מבקשים לעשות זאת: להרים את העיניים ל’שמים’ כדי למצוא שם את הסיבה, ולא לחפש אותה רק בדרכי הטבע ובנסיבות פוליטיות.
להרים את העינים השמימה בניסיון להבין מדוע שומרי מצוות ולומדי תורה נענשים פעם אחר פעם. דווקא הם, המשמרים את היהדות המקורית, מותקפים ללא הרף על-ידי חורשי רעתם. מדוע דווקא אותם מכישים הנחשים?
כדי לפתור את התעלומה אין צורך באולפן שבו מתארחים פרשנים פוליטיים שמבינים בנחשים, אלא צריך תלמידי חכמים שמבינים בשמים.
היה לי קצת חמוץ, כי נראה היה לי ששוב אנו נלחמים את המלחמה הלא נכונה ומפספסים את המסר.
אלא שבסופו של דבר מתיקותה של חיפה גברה על חמיצותו של הרדיו, משום שבסיום המסכת הבנתי שהדרך היחידה לחולל שינוי היא לפעול אצל העם במקום לנסות לשווא להדביר נחשים בפוליטיקה.
