בשנת 1983 ערך ד”ר בנג’מין ליבט ניסוי שלתוצאותיו יש השלכות מרחיקות לכת על חיינו כפי שאנו מכירים אותם: הוא הושיב במעבדה מתנדבים וחיבר למוחם חיישנים שתיעדו את פעילותו. לאחר מכן הם התבקשו להזיז את ידם באופן אקראי, והניסוי תיעד את הרגע המדויק שבו החליטו לעשות זאת.

למרבה ההפתעה, בדיקת גלי המוח העלתה כי המוח “ידע” ו”התכונן” לתזוזתה של היד, והורה לשרירים להיערך לקראתה עוד בטרם החליטו הנבדקים להזיזה בפועל.

אם ד”ר ליבט צודק במסקנתו, והאדם אכן משולל בחירה אמיתית, כי אז לא רק מצוות התורה אלא כל הערכים הליברליים והנאורים יתרוקנו מתוכן ממשי.

תוצאות המחקר העלו שאלות פילוסופיות כבדות משקל: אם המוח ידע והתכונן לתזוזה עוד לפני שעלה הרצון לכך אצל הנחקר, האם אין בכך כדי ללמד שהרצון אינו חופשי באמת? אם המוח ידע על ההחלטה לפני קבלתה, איזו משמעות יש למונח ‘בחירה חופשית’? אם המוח מחליט, ורק לאחר מכן מתעורר בנו הרצון לבצע את ההחלטה, מיהו אפוא אדוניו של הרצון – אנחנו או המוח שלנו? האם תחושת הבחירה אינה אלא תרמית ואשליה שהמוח יוצר בנו רק כדי שנוציא לפועל את החלטתו?

במילים אחרות, האם אנו רוצים בגלל שהמוח החליט – או שהמוח רוצה בגלל שאנו החלטנו? לאור המחקר האמור, לא נוכל להימלט מעיסוק בשאלה זו, ולוּ בשל המסקנה המהפכנית הנגזרת ממנה.

מה ישתנה בחיינו אם יתברר שאנו משוללי בחירה אמיתית ורצון חופשי? האם באותו רגע מערכת המשפט לא תהפוך למיותרת? אם האדם אינו ה”רוצה” וה”בוחר”, כיצד ניתן להעמידו לדין על מעשים שלא הוא אחראי להם? ומה יועיל החינוך? איזו משמעות יש להנחלת מוסר וערכים בחברה שחבריה כפופים לרצון-על השולט בהם? וכי בינה מלאכותית זקוקה למוסר? האם אנו דורשים מבעלי-חיים לאמץ נורמות מוסריות?

אם ד”ר ליבט צודק במסקנתו, והאדם אכן משולל בחירה אמיתית, כי אז לא רק מצוות התורה אלא כל הערכים הליברליים והנאורים יתרוקנו מתוכן ממשי. אם לא אנו הבוחרים, זהו סוף פסוק: אין עוד ויכוח בסוגיות של מה ראוי, נכון ומוסרי; יש רק מכונות. ומכונות אינן כפופות לשכר ועונש וגם לא למחנכים.

זו הסיבה שמחקרו של ד”ר ליבט עורר ביקורת עצומה. באופן רשמי טענו מבקריו שהמחקר לא עמד בכללים המדעיים הנדרשים, אך מאחורי טיעון זה מסתתרת סיבה עמוקה יותר: אם ליבט צודק, אין עוד שום דבק המחבר את החברה האנושית ומאפשר את קיומה.

כך או כך,  אין צורך שנתרגש ממחקרו של ליבט, משום שאיתו או בלעדיו, עד כמה שיישמע הדבר מוזר, מעולם לא הוצגה הוכחה לקיומה של בחירה חופשית – אותו עיקרון שאנו מאמינים בו באדיקות.

למעשה, במחקרו ניסה ליבט לסתור אמונה ולא ידיעה, משום שכאמור אין ראיה כלשהי המאמתת את הנחת היסוד של חיינו החברתיים – קיומה של בחירה חופשית.

אם יעמוד ילד בכיכר העיר ויצעק כי המלך נטול בחירה, האם יוכל מי מאיתנו להכחיש את דבריו?

מחקרו של ליבט חשוב לא רק בשל תוצאותיו, אלא בגלל עובדה מדהימה המלמדת עלינו רבות: אם אנו משוכנעים בהיותנו בעלי בחירה חופשית אף שהדבר מעולם לא הוכח, פירוש הדבר שכולנו מאמינים – או בתורת ה’ הקובעת זאת בפירוש (“ובחרת”), או בהנחת יסוד שרירותית שלנו.

כיהודים שקבלת התורה התאמתה אצלם מעל כל ספק, פטורים אנו מלהתערב בריב לא-לנו. לנו יש תשובה ניצחת.

בפרשת ראה מלמד הקב”ה את משה על יסוד הבחירה החופשית, שנאמר:

“רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”. (דברים יא, כו)

על פסוק זה כותב רבנו בחיי:

“הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּפָסוּק זֶה שֶׁהָרְשׁוּת וְהַבְּחִירָה בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם. רָצָה לְהַדְרִיךְ עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אוֹ לְהִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב – הַכֹּל מָסוּר בִּרְצוֹנוֹ וְהַכֹּל תָּלוּי בִּבְחִירָתוֹ… שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה טוֹבָה אוֹ רָעָה אֶלָּא הַכֹּל מָסוּר בְּיָדוֹ. כִּי אִלּוּ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ יִהְיֶה שׁוּם דָּבָר מוֹשְׁכוֹ בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ לְאֶחָד מֵהַדְּרָכִים טוֹב אוֹ רַע, אֵיךְ יְצַוֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָנוּ עַל יְדֵי נְבִיאָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ? כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיאָתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו, אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשְׁכֵהוּ לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָזוּז מִמֶּנּוּ, וּמָה מָקוֹם הָיָה לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לְהִפָּרַע מִן הָרָשָׁע אוֹ לְשַׁלֵּם לַצַּדִּיק שָׂכָר טוֹב? וְזֶה עִקָּר גָּדוֹל וְעָצוּם, וְהוּא יְסוֹד הָאֱמוּנָה”.

לדעת רבנו בחיי, הבחירה החופשית אינה עוד ערך בסל הערכים והאמונות; היא עיקר גדול המקפל את מחויבותו של האדם לערכים ולמוסר, למעשים טובים ולברכה.

בהנחת הברכה והקללה לפני בני ישראל, מלמדת התורה כי בעלי בחירה הם. מדוע “אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה?” משום שהקב”ה בראנו עם יכולת בחירה בין ברכה לקללה. בלעדי הבחירה, איו עוד משמעות לטוב ולרע, לראוי ולשאינו ראוי, לברכה – “אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, ולקללה – “אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ”.

ולפי שלימד הקב”ה את משה “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”, מכאן שהבחירה בידינו.

אנו דוחים את מסקנות מחקרו של ליבט לא מפני שאיננו עומד בכללים המדעיים (היינו נוהגים כך גם לו עמד בהם) אלא משום שתורת ישראל כותבת במפורש שהן מוטעות. 

לכן כאשר אנו, מקבלי התורה, טוענים לקיומה של בחירה חופשית – אנו עושים זאת מתוך ידיעה, שכן התורה שקיבלנו בסיני קובעת זאת. לעומת זאת, לאנשים שאינם מאמינים אין שום אסמכתא לכך שהאדם הוא בעל בחירה; הם מקבלים זאת כהנחה שאינה צריכה הוכחה. למה? ככה.

כאשר נדרש פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ לסתירה שבין אמונת הכופר בבחירה חופשית לבין העובדה שאינו יכול להוכיח את קיומה באופן רציונלי, הוא פתר אותה בדרך מקורית:

“האם יש לשופט זכות (במובן העמוק ביותר) לשפוט את הרוצח? השופט יודע שהאיש רצח בזדון, ולפי החוק דינו מאסר עולם, ועם זאת הוא גם יודע שהרוצח לא היה יכול שלא לרצוח. השאלה שלי היא: האם השופט יכול לשפוט שלא למאסר עולם? תשובתי היא, שהוא כמובן יכול לשפוט אותו משני טעמים המשלימים זה את זה. אם יש דטרמיניזם [בחירה חופשית], הרי שהוא קיים גם לגביו, לא רק לגבי הנאשם, ויש דבר עמוק יותר האומר, שאנחנו כבני-אדם יכולים לשפוט אדם רק לפי מה שעשה מרצונו. השאלה אם הרצון הוא חופשי או איננו חופשי היא של אלוהים ולא לאדם”.

לאור זאת מתעוררת שאלה נוספת: מה יקרה אם המחוקק (שגם הוא כידוע משולל בחירה) יקבע שאין להעמיד לדין אדם משולל בחירה…? האם חוק זה לא יבטל את היכולת של מי שמוכרח לגזור את דינו של מי שהיה מוכרח לרצוח?

על שאלה זו לא השיב ליבוביץ’. מדוע? משום שאם “רוב בני האדם אינם חכמים”, כפי שטען תמיד, הם ימשיכו באופן אבסורדי לחנך, לשפוט ולהטיף לנאורות ושוויון בעוד היסוד שעליו נשען החינוך – קיומה של בחירה חופשית – אינו ניתן כלל להוכחה.