עם פרוץ מגפת הקורונה התארח ראש-הממשלה דאז, בנימין נתניהו, באולפן חברת החדשות. המראיינת שאלה אותו מה יש לו לומר לאזרחים המודאגים, ונתניהו פתח במילים: “בעזרת ה’, אני מקווה, כולם צריכים להתפלל לבורא עולם…”
המראיינת, שלא כל כך אהבה את הדברים, קטעה אותו ואמרה שלפי דעתה התשובה נמצאת יותר במכון ויצמן, לא בשמים. ראש-הממשלה לא התבלבל וענה לה שגם וגם, משום ש”גם במכון ויצמן מתפללים”.
לאור הדברים נראה שהצדק בכל זאת עם נתניהו. על אף חשיבותו של מכון ויצמן, אין בו די כדי להמציא פתרון.
מי משניהם צודק? היכן נמצא הפתרון למגפת הקורונה – במכון ויצמן או בשמים? בהיכלי המדע או בהיכלי האמונה?
מצד אחד ברור לכל בר-דעת שמדענים ורופאים העוסקים במחקר הם נכס חיוני. מצד שני ההיסטוריה מלמדת כי בלי עזרה ממעל – אפילו מדענים במכון ויצמן יתקשו למצוא פתרונות לאתגרים שהטבע מציב בפנינו.
הנה כמה דוגמאות.
א. את החיסון לאבעבועות השחורות – מחלה שקטלה יותר בני-אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה האנושית – פיתח אדוארד ז’אנר, כאשר גילה באופן מקרי כי מגדלי בקר שרדו את המחלה בקלות יחסית לעומת חולים אחרים.
ב. הדרך להתמודדות עם מלריה התגלתה על-ידי אינדיאנים מפרו, שלמדו על בשרם כי משקה מקליפת עץ הצ’ינצ’יאה מועיל לחולים. הספרדים שמעו על כף, שלחו את קליפת העץ למכון מדעי באירופה, ושם זוהה הכִינִין, החומר הפעיל המשפיע על המחלה ומפחית מעוצמתה.
ג. את החיסון למחלת הכולרה גילה לואי פסטר – בטעות. הדבר אירע כאשר ביקש מעוזרו להזריק חיידקי כולרה אלימים לכמה עופות. העוזר לא הבין את ההוראה והזריק חיידקים מוחלשים במקום חיידקים אלימים. כאשר פסטר נוכח בטעות, הורה לעוזרו להזריק שוב את החיידקים האלימים שביקש מלכתחילה, ואז התברר כי אלה אינם משפיעים עוד על העופות. כך התגלה החיסון.
לאור הדברים נראה שהצדק בכל זאת עם נתניהו. על אף חשיבותו של מכון ויצמן, אין בו די כדי להמציא פתרון. צריך שמִן השמים יכוונו את החוקרים לטעות במקום הנכון ובזמן הנכון.
וכאן עולה שאלה חשובה לא פחות, שאותה נמנעה המראיינת בטלוויזיה לשאול את נתניהו: מדוע צריך שיהיה רע לפני שמתגלה הטוב? אם בסופו של דבר ימצא האדם תרופות למחלות, לשם מה מסובבת ההשגחה את המחלה מלכתחילה? ואם תאמר שגם למציאת החיסון נדרשת סייעתא דשמיא, מדוע היא מתגלה באופן אקראי לכאורה? ובכלל, מדוע איננו מעריכים את הטוב כל עוד אין רע? למה יש צורך במגפה כדי להרים מבט לשמים?
הראיון המדובר לא עסק בשאלות אלה, אך תשובה להן מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת ויקרא מלמד הקדוש-ברוך-הוא למשה את מצוות הקורבנות בכללותה, ואת הלכותיו של כל קורבן וקורבן בפרט, בתוספת שתי הוראות גורפות: מה אין מקריבים לעולם (למעט קורבן העומר ושתי הלחם), ומה מקריבים תמיד.
דבש אינו מוקרב לעולם, ככתוב “כִּי כָל־שְׂאֹר וְכָל־דְּבַשׁ לֹא־תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'” (ויקרא ב, יא); ומלח מצטרף תמיד לכל הקורבנות, ככתוב “וְכׇל־קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כׇּל־קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח” (ויקרא ב, יג).
וכאן מתעוררות כמה שאלות –
א. מה גרוע כל כך בשאור ובדבש שהם אסורים בהקרבה?
ב. מה טוב ומיוחד כל כך במלח שמצרפים אותו לכל קורבן?
ג. איזו ברית כרת הקב”ה עם המלח, ומדוע?
על שאלות אלו משיב הנצי”ב בביאורו לתורה על פסוק זה:
“וּבַאֲשֶׁר שֶׁשְּׂאוֹר הוּא אֶמְצָעִי הַנַּעֲשֶׂה בִּידֵי אָדָם לְהוֹסִיף עַל הַבְּרִיאָה מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵי תַּחְבּוּלוֹת בְּנֵי אָדָם – מִשּׁוּם כָּךְ הִזְהִיר הַכָּתוּב בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לְלַמְּדֵנוּ דְּכָל הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לָהּ’ רָאוּי לְמַעֵט יוֹתֵר בְּתַחְבּוּלוֹת אֱנוֹשׁ”.
השאור והדבש הם חומרי גלם טבעיים שהאדם נעזר בהם להשבחת עיסתו והמתקת מזונו, והם מסמלים את התערבות חוכמת האדם בבריאה באופן המשכלל ומשפר את עולמו של הקב”ה. האם זוהי התערבות חיובית? האם מותר לאדם להוסיף על הבריאה האלוקית? האם אין בכך פגם באמונה? אם הקב”ה ברא את עולמו כך, מדוע לשכללו?
התשובה לכך מורכבת.
מצד אחד, שיפור הבריאה ושכלולה תורמים לאושרו של הנברא, וזהו הצד החיובי שבדבר. מצד שני, התערבות זו עלולה להביא את הנברא לידי גבהות לֵב, כאילו די בכוחו כדי לנהל את חייו ואין הוא זקוק לסיוע משמים. לכן, למרות שהתירה התורה לאדם להשתמש בדבש לצורכו, אסרה עליו להקריבו לצורך גבוה.
בחיי היום יום, מבאר הנצי”ב, הקדוש-ברוך-הוא אכן נתן לנו רשות וחננו בחוכמה הנדרשת להוסיף על הבריאה ולשכללה, ועל כן מותר וראוי, ואף מצווה, לתור ולחקור אחר חיסונים ותרופות למחלות מסכנות חיים, ולהמציא וליצור ולחדש בשׂכלנו אמצעים שונים שיהפכו את עולמו של הקב”ה לנוח יותר. אלא שכל זה צריך להיעשות מתוך מודעות לכך ששיפור החיים החומריים אינו מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי בלבד לשחרור האדם מדאגותיו כדי שיתפנה לעבודת בוראו.
מסיבה זו התירה התורה לאדם להשתמש בדבש, אך אסרה על הקרבתו בבית המקדש – כדי להזכיר לו שבעומדו לפני ה’ אין ערך לחוכמתו ואין לו רשות להוסיף על ציווי ה’.
ומה באשר המלח? הרי גם הוא חומר גלם טבעי שתכליתו להשביח את המאכל, ואם כן מדוע “על כל קורבנך תקריב מלח”?
על משיב הנצי”ב: “להורות על השגחה פרטית שהיא לפי מעשי בני האדם”.
ההשגחה הפרטית שבה מנהיג הקב”ה את עולמו, מבאר הנצי”ב, אינה אחידה וקבועה. פעמים שהיא גלויה ופעמים נסתרת. כשהיא גלויה זוכה האדם לראות את הטוב שבה כבר בהווה, וכשהיא נסתרת, היא נדמית בהווה כרע, כאשר רק בעתיד יתגלה הטוב שבה. בהשגחה גלויה מנהיג הקב”ה את הצדיקים השלמים, ובנסתרת את הבלתי-שלמים. הגלויה – דבש שהמתיקות שבו גלויה בהווה, והנסתרת – מלח שהוא רע בהווה והטוב שבו מתגלה רק בצירופו לאחרים.
אילו היה הקב”ה מנהיג את עולמו רק בהשגחה גלויה, מבאר הנצי”ב, לא היה האדם זוכה להיות מושגח עד שיגיע אל שלמותו. לפיכך מנהיג הבורא את עולמו גם בהשגחה נסתרת, כדי שגם מי שטרם הגיע אל שלמותו יזכה להשגחה.
בציווי “וְכָל־קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח” מלמדת התורה כי הרוצה להתקרב לה’ יושגח בהשגחה נסתרת עד שישיג את שלמותו, וכדי שלא יתייאש בינתיים היא מזכירה לו את טבעו של המלח: אמנם הוא נראה רע כשלעצמו בהווה, אך טמון בו טוב שעתיד להתגלות.
לכן מכונה המלח המעורב בקורבן “בְּרִית אֱלֹהֶיךָ”, ללמד כי ההשגחה הנסתרת היא ברית שכרת הבורא עם נבראיו להשגיח עליהם אפילו בטרם יגיעו לשלמותם.
האיסור להוסיף דבש לקורבן והציווי להוסיף לו מלח, נועדו ללמד גם על אופן השימוש של האדם בעולמו של הקב”ה. הוא אמנם רשאי לתקנו כמלח, אך לא כדבש. להשביחו ולשכללו כאמצעי, אך לא כמטרה. להמציא תרופות למחלות בידי אדם, אך הרפואה עצמה נותרת בידי שמים.
