ביום חורפי נאה התקשר אלי בן, וסיפר שהגיע לביקור בארץ.
בן הוא ישראלי שנסע לטייל בארצות-הברית אחרי השחרור, ומאז הוא שם עם האישה שנשא והילדים שנולדו.
לפני כחמש-עשרה נפגשנו לראשונה בהרצאה שהוא ואשתו ארגנו בביתם, ואחריה ישבנו יחד והוא סיפר לי שלמרות שהכל דבש – הוא רוצה לחזור ארצה, ואמריקה “זה כבר לא זה”, כלשונו.
“נסה לדמיין מה היה קורה אילו משה רבנו הגיע לאמריקה בערב פסח, ומספר לך שהמשיח עומד להופיע?
מאז, בכל פעם שאנו נפגשים – בן חוזר על אותן סיסמאות, ועם הזמן למדתי שזהו מנהג ישראלי ידוע: להישאר בחו”ל כדי להתגעגע לארץ.
בפגישתנו האחרונה הוא שב וסיפר לי עד כמה המצב בארה”ב גרוע, עסקים נופלים בזה אחר זה, ובכלל – אמריקה כבר לא מה שהיתה, אלא שהפעם הוא לא חתם באמירה שהוא כבר על המזוודות.
כששאלתי אותו על כך הוא חייך במרירות.
“האמת? אני כבר לא רוצה לחזור. התייאשתי! אתה זוכר שלפני פסח, בגל הקורונה הראשון, כל הרבנים אמרו שמשיח צריך להגיע? היינו בטוחים שזה יקרה אבל זה לא קרה, אז הרמתי ידיים. אני כבר לא חושב לחזור לארץ. נראה לך שהמשיח עוד יבוא? הרי הכל כבר קרה, מה עוד צריך לקרות כדי שהוא יגיע?”
“אינני יודע”, השבתי לו, “אין לי שמץ של מושג מה עוד צריך לקרות, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: גם בערב פסח לא באמת האמנת שהוא יבוא”.
בן ממש כעס. “אני אומר לך שחיכיתי ואתה לא מאמין לי? אני, שמעולם לא האזנתי לחדשות, לא זזתי מהרדיו שבוע לפני פסח ואתה אומר לי שלא האמנתי?”
“אני מאמין לך שהקשבת לחדשות כל שעה” עניתי, “ועדיין אני עומד על כך: לא רק שלא היית בטוח שמשיח יבוא, היית בטוח שהוא לא יבוא. והנה ההוכחה: באיזו שפה שודרו החדשות? באנגלית?”
“ברור”, אמר בן, “אנחנו באמריקה. אבל מה הקשר?”
“פשוט”, עניתי, “מי שבטוח שמשיח צריך להגיע – לא שומע חדשות באמריקה. הוא שומע אותן בארץ, ובישראל החדשות הן בעברית.
“אם היית בטוח כל כך שבערב פסח המשיח או-טו-טו בא, למה נשארת בחו”ל כשהמשיח שאתה כל כך מחכה לו בדרך לישראל? מי שבטוח שמשיח מגיע, לא נשאר בגלות, בן. הוא מגיע לארץ – וממתין לבואו מכאן, גם אם יתמהמה.
“אם בכל זאת נשארת באמריקה זה יכול להיות אחד משניים: או שחשבת שבדרכו ארצה המשיח יעצור באמריקה למנוחה ואז תפגוש אותו, או שפשוט לא האמנת שהוא יבוא”.
“רגע”, אמר בן, “אבל הרי בסוף הוא באמת לא בא, אז בשביל מה הייתי צריך להגיע לארץ?”
“בדיוק בגלל זה הוא לא בא!”, עניתי. “ואם אתה רוצה להיווכח בזאת בעצמך אתה יכול לקרוא על כך בפרשת השבוע.
בפרשת וארא מצווה הקב”ה על משה ללכת לבני ישראל ולבשר להם שהגיע זמן גאולתם, שנאמר:
“לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”(שמות ו, ו-ז).
“נסה לדמיין מה היה קורה אילו משה רבנו הגיע לאמריקה בערב פסח, ומספר לך שהמשיח עומד להופיע? האם היית מקשיב לחדשות באמריקה, או טס ארצה?”
“הייתי מגיע גם ברגל!” השיב בן בהתלהבות.
“אתה טועה. בפרשת השבוע כתוב שלמרות שמשה הגיע וסיפר לבני ישראל שהם בדרך החוצה, הם לא האמינו לו – “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו, ט).
“זה נראה לך הגיוני? אם המצב כל כך גרוע ובני ישראל סובלים עד כדי כך, מדוע הם מתעלמים מבשורת הגאולה? למה הם לא אורזים מזוודות ומתכוננים? זו הסיבה שהמשיח לא הגיע בערב פסח”.
“אני מדבר איתך על פסח של שנת 2020 ואתה מדבר איתי על מה שקרה לפני שלושת אלפים שנה…?”, תהה בן.
“זה מפני שהפסוקים שנכתבו אז עוסקים בעיתוי הגאולה העתידה ובאופן התרחשותה. שאלת את עצמך מדוע הקב”ה מחלק בציוויו למשה בין ‘וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם’ לבין ‘וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים’? כדי ללמד מה נדרש מאיתנו כדי שהמשיח יבוא עוד השנה.
“להורות שגם אם הקב”ה חפץ לגאול אותנו וגם אם בא מועד – יש תהליך שעלינו לעבור כדי שהגאולה תתרחש, ובהיעדרו תתעכב הגאולה – גם אם כל התנאים האחרים יתקיימו.
וכך כותב בעל חידושי הרי”ם (בפרשת וארא) –
“והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שהגאולה הראשונה היא מה שממאסים את הגלות, וכל זמן כשסובלים את הגלות אי אפשר להגאולה שתבוא. ‘והוצאתי אתכם מתחת סבלות’ פירושו: אוציא מכם את הרצון לסבול את המצרים, ואמאס בעיניכם את הגלות, שלא תוכלו עוד לסבול אותה”.
“בבשורת הגאולה ממצרים, הקב”ה לימד את משה שגם אם הגיע עת הגאולה, וגם אם הוא מבקש לגאול את בניו מן הגלות, תנאי לכך הוא שבני ישראל צריכים ימאסו בגלות. כל עוד היא חביבה עליהם, הגאולה תתעכב.
“בני ישראל במצרים לא מאסו בגלות. הם מאסו רק בעבודה הקשה שבה. הם דיברו על יציאה ממצרים, אך לא מפני ששאפו להתיישב בארץ המובטחת, אלא רק בגלל סבל השיעבוד שהיה מנת חלקם בגלות המצרית.
“בבשורת הגאולה ממצרים מלמד הקב”ה את משה שכדי להביא את המשיח אין די בשאיפה להשתחרר מן הסבל שבגלות – יש למאוס בה גם אם היא אינה משעבדת ואדרבה, היא מפנקת מאוד. כדי שהגאולה תבוא עלינו למאוס בעצם הגלות. בשהייה מחוץ לארץ ישראל. אלא שאז, במצרים, מי שמאס בגלות, גם אם רצה מאוד לעזוב – לא היה באפשרותו לעזוב. אך היום, מי שמואס בגלות יכול לשוב לארץ ישראל גם אם המשיח עדיין לא בא, והוא יחכה לו פה. לכן אי אפשר לשמוע על ביאת משיח באנגלית…
“אם נשארת בניו יורק למרות בטחונך המוחלט בכך שהמשיח בדרכו לארץ, זה מלמד על כך שלא מאסת בגלות אלא רק בקשייה: אמריקה כבר לא מה שהיתה פעם, וגם העסקים כבר לא משהו. אם היית מואס בגלות כבר היית בישראל. היום אף אחד לא מונע זאת ממך.
“המשיח לא הגיע בפסח כי היהודים שכה ציפו לבואו נותרו בחו”ל, וביציאת מצרים לימד הקב”ה לימד את משה שמאיסת הגלות היא תנאי סף לגאולה.
“המעניין הוא שכלל זה נכון גם ביחס לגאולה הפרטית. פעמים שאנו מתפללים מעומק הלב ומבקשים עזרה משמים על צרכים שונים, ואז תוהים מדוע אין תפילתנו מתקבלת, שהרי ביקשנו באמת.
“זאת התשובה, בן: כדי שתפילה תתקבל, אנו מוכרחים למאוס במצב הקיים: לא בקשיים שמתלווים אליו, אלא בו-עצמו. וכשזה קורה, התפילה מתקבלת והגאולה מגיעה”.
