ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה באו”ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל.
לאורך כל ההכנות להצבעה הגורלית, ידעו נציגי הסוכנות היהודית כי דווקא ארצות-הברית, גדולת ידידותינו כיום, לא התלהבה מהתוכנית ואף התנגדה לה באופן נחרץ – עד לרגע האחרון.
פקידי מחלקת המדינה האמריקנית ניסו בכל דרך אפשרית למנוע משליחי התנועה הציונית להיפגש עם נשיא ארה”ב הארי טרומן.
ברגע האחרון שינתה ארה”ב את דעתה, ולא זו בלבד שתמכה בחלוקת הארץ – אלא אף היתה הראשונה להכיר בישראל כמדינה עצמאית.
“זו הסיבה לכך שהוריתי לשגריר שלי באו”ם להצביע בעד החלטת החלוקה. וזו גם הסיבה לכך שדקות ספורות אחרי הכרזת העצמאות שלכם הייתי הנשיא הראשון בעולם שהכיר בכם כמדינה”.
איש לא ידע בזמן אמת מה היתה הסיבה האמיתית למהפך הקיצוני. רק לאחר שנים התברר העניין.
זה אירע במהלך קבלת פנים, שבה השתתפו הנשיא טרומן והרב שלמה לורנץ ז”ל, ח”כ מטעם אגודת ישראל.
כשהבחין הנשיא ברב לורנץ, ניגש אליו ואמר לו: “יש לי משהו לספר לך. אני מספר זאת דווקא לך, כי אתה מכיר את התנ”ך, ולכן מן הסתם תבין אותי טוב יותר מכל הנציגים שנמצאים באולם.
“אולי אינך יודע”, אמר טרומן, “אבל לכל ילד אמריקני יש חלום – להיות נשיא ארצות-הברית, וגם אני חלמתי על כך בילדותי. כילד שגדל במשפחה נוצרית אדוקה, ביקרתי בכנסיה מדי יום ראשון והשתתפתי בשיעורי תנ”ך.
“כאדם דתי, ודאי ידוע לך שלכל ילד שלומד תנ”ך יש איזו דמות המשמשת לו דוגמה והשראה. האם תוכל לנחש, כבוד הרב, מי היה המודל שלי?”.
הרב לורנץ ניסה את מזלו: משה, שמשון, שלמה, דוד המלך, גדעון.
טרומן חייך. “אתה רחוק מאוד, אדוני. מודל ההשראה שלי היה המלך כורש. הערצתי אותו משום שעל-אף כל עיסוקיו החשובים, היתה בו רגישות שגרמה לו להחזיר את העם הנבחר לארצו לאחר גלות בבל.
“כאשר אני אהפוך לנשיא ארצות-הברית, חלמתי בילדותי, אשיב גם אני את העם הנבחר לארץ ישראל, ככורש בשעתו.
“ודאי ידוע לך שלאורך כל ההכנות להצבעה באו”ם, פקידי הסטייט דיפרטמנט התנגדו בחריפות להקמתה של מדינת ישראל, אך ברגע האמת זכרתי את ההבטחה שלי לעצמי בהיותי ילד, והוריתי לשנות את העמדה ולהצביע בעד.
אני, שהחרבתי בנשק גרעיני את הירושימה ונגסאקי, אני אתקן. אני אחזיר לארץ ישראל את העם שהביא לעולם שגשוג ופריחה. אני אהיה הכורש השני שלהם!
“זו הסיבה לכך שהוריתי לשגריר שלי באו”ם להצביע בעד החלטת החלוקה. וזו גם הסיבה לכך שדקות ספורות אחרי הכרזת העצמאות שלכם הייתי הנשיא הראשון בעולם שהכיר בכם כמדינה”.
נסו להעלות בדעתכם כמה נסיבות היו צריכות להתקיים כדי להביא להתגשמות חלומו של ילד אמריקני לעשות כמעשה כורש. כמה פעולות פעלה ההשגחה כדי שברגע האמת, מי שיישב על כס הנשיאות בארה”ב ב-29 בנובמבר יהיה הארי טרומן.
אם אינכם מתפעלים מכך, כנראה שלא קראתם את פרשת השבוע.
בפרשת ויגש, בהתוודע יוסף אל אחיו ההמומים, הוא מנחם אותם בלשון תמוהה: “וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה” (בראשית נ, כ).
מוזר… איזו נחמה יש במילים “וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה”?
בפסוקים אלה מבקש יוסף להציג בפנינו עיקרון חשוב: כשם שהגאולה מתרחשת בצו ההשגחה, כך גם הגלות. וכשם שערב הגלות, ההשגחה מסבבת את האירועים כך שיוסף יירד מצרימה להחיות עם רב, כך היא מסבבת את האירועים המקדימים את הגאולה.
במילים האלה, “וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה”, יוסף מלמד את אחיו שכשם שהגאולה המופלאה שהם חווים מעידה על השגחה פרטית, כך גם מכירתו, ולכן גם מחשבתם הרעה היתה בהשגחה פרטית, ועל-כן אל להם להעצב.
ולפי שיוסף ידע שעַם ישראל עתיד גם הוא לצאת לגלות ארוכה, הוא ביקש לנחם, לעודד ולנסוך תקווה. יוסף מלמד כי גם אם תתארך הגלות, אין פירוש הדבר שנשכחנו בינתיים על-ידי ההשגחה, חלילה. הכל מתוכנן, גם הגלות וגם הגאולה. גם אופי הגלות וגם אורכה. והכי חשוב, שכבר תכנון הגלות נעוץ אופי הגאולה.
ומקרה הארי טרומן יוכיח. כיון שהקב”ה הבטיח להשיב את ישראל לארצו, הוא סיבב את האירועים כך שטרומן הילד, יבקר בכנסייה, יתרשם מדמותו של כורש וברבות הימים יהיה לנשיא ארצות-הברית בתזמון מושלם כדי לאפשר לעם ישראל לשוב לארצו.
מה שמעצים את נפלאות ההשגחה היא העובדה שטרומן כלל לא נבחר לנשיאות באותה עת! הוא היה סגנו של הנשיא הקודם פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנבחר לתפקידו ב-1944 ולא היה ידיד ישראל. אלא שאז בריאותו התדרדרה בריאותו של רוזוולט, ולאחר מותו נכנס טרומן לתפקיד והגשים את חלומו.
