לפני חודש התקשר אלי אדם שלא הכרתי, ובקול כבד ואיטי, סיפר לי ששמו יהושע, ושהוא אחרי אירוע מוחי קשה מאוד, והשיעורים שלי עושים לו טוב, ושהוא מבקש לרכוש את אחד הספרים שלי.

השבוע יהושע התקשר שוב וביקש שנפגש פנים אל פנים.

“אני מכיר אותך אהרן הרבה יותר טוב משאתה חושב. אתה בטח חושב שאני משכנע את עצמי שטוב לי רק כדי שאוכל להתמודד עם הנכות שלי.

לא שאלתי למטרת הפגישה, למרות שבדרך כלל אני נוהג לעשות זאת. הסכמתי מתוך רחמים.

הגעתי למשרד בשעה שקבענו. יהושע כבר המתין לי כשהוא יושב בכסא גלגלים, מלווה בבנו ובעובד הסיעודי המטפל בו.

החיוך הענק שהיה מרוח כשהבחין בי, היה כל כך הפכי למצבו שלא הייתי יכול להתעלם ממנו. לא הבנתי איך אדם במצבו מסוגל לשמוח.

“אני מודה לך על שהסכמת לפגוש אותי”, אמר יהושע בתחילת הפגישה. “ביקשתי לפגוש בך כדי להודות לך על השיעורים וההרצאות, ואני רוצה לספר לך קצת על עצמי, רק כדי שתעריך קצת יותר את התודה שלי.

“לפני שאני מתחיל יש לי בקשה.  אל תרחם עלי, אהרן. אני אמנם משותק ומוגדר כ”מרותק מיטה”, אך אל תטעה בי. אני מודה להקב”ה יום יום על השיתוק שהעניק לי. זו המתנה הנפלאה ביותר שקיבלתי בחיי. הגוף שלי אמנם מתייסר, אך הנפש מאושרת כל כך, עד שאין מאושר ממני בעולם. ועל אנשים מאושרים לא מרחמים. מקנאים בהם.

“אני מבקש זאת ממך כי אין לי ספק שאתה מרחם עלי. אם בחיים הקודמים שלי הייתי יושב מול אדם במצבי, זה בדיוק מה שהייתי מרגיש.

כשהבטחתי לו שאינני מרחם יהושע צחק בשובבות, משום שידע שאינני דובר אמת, אך זה הספיק לו.

“במקצוע בו עסקתי לפני שחליתי, נחשבתי אומן, ואין לך אומן ללא ידיים בריאות, ולכן באותם ימים נוהג הייתי לומר לילדיי, שאם חס ושלום אלקה בשיתוק, אבקש למות, ואם הם לא יעזרו לי בכך, אדאג לכך בעצמי.

“זו היתה טעות. יושב מולך אדם שלא מסוגל לתפקד עצמאית, ושכל חייו חשש משיתוק, ומודה להקב”ה בכל ליבו על המתנה הגדולה שהעניק לו – שיתוק. זה אולי נשמע לך מוזר ולא אמין, אך אני מתנסח במדוייק. זאת אמת לאמיתה. אם אינך מאמין לי, אתה יכול לשאול את הבן שלי. הוא יאשר זאת.

הייתי בהלם.

התבוננתי בו בחוסר אמון. האם הוא אומר זאת כדי להרשים אותי? אלא שהלהט והפשטות בה נאמרו הדברים שבו אותי בקסמם. הוא היה צלול ואמיתי. אמנם דיבורו איטי אך מדוייק. הרגשתי שהוא מתכוון לכל מילה, ו… התכווצתי.

לא הייתי יכול להתעלם מההשוואה. איפה האמונה שלי ואיפה שלו. אמנם פגשתי בימי חיי אנשים שמאמינים שהרע הפוקד אותם לטובה הוא, אך כאלה האומרים על הרע שהוא טוב? מעולם לא פגשתי, וניסיתי להקשות עליו.

“אני מבין שכיון שאדם מאמין אתה, אמרתי, “אתה מאמין שהכל לטובה. אבל להיות מאושר בגלל המוגבלות שלך? מילא להכיל אותה, לקבל אותה באהבה או להשלים איתה, אבל לשמוח בה? להודות עליה? זה לא אנושי, יהושע. סלח לי אך אני מתקשה להאמין לך.

יהושע לא נפגע, והחיוך שעל פניו התרחב עוד יותר.

“לכן הגעתי אליך, אהרן. זה קרה לי בזכות השיעורים שלך.

התכווצתי עוד יותר. חשתי שיהושע מקריא כתב אישום נגדי.

“אבל זה לא יכול להיות, אמרתי בחרדה. “נשמע לך הגיוני שמי ששומע שיעורים זוכה לאמונה גדולה יותר מזו של מי שמוסר אותם?

“זה אפשרי בהחלט”, ענה יהושע ברוגע. “משום שבשונה ממך, שמעתי את השיעורים שלך אחרי הכשרה ארוכה שעברתי.

בחיי הקודמים הייתי אדם פעיל וחרוץ, אך אירוע מוחי משני צידיו של גזע המוח, שפקד אותי שינה אותי מקצה אל קצה.

במהלך האירוע חוויתי מוות קליני ממושך. הייתי מת וחזרתי לחיים. נכנסתי לתוכו אדם אחד ויצאתי אדם אחר. שבתי לעולם עם תובנות בהירות וחדות. נכנסתי לתוכו כאדם חומרני המאמין שהאדם אינו אלא גוף בלבד, ויצאתי ממנו אדם היודע בוודאות, שאין האדם אלא נפש, ושהגוף אינו אלא לבוש, ושהחיים אינם מסתיימים בקבורת הגוף, אלא רק מתחילים, והכי חשוב, שהחיים ניתנו לאדם לשם מילוי תפקידו ולא כדי שיעביר אותם בתענוג ככל שניתן.

כשהתעוררתי, סבלתי מאוד. אין לי דרך לתאר בפניך את עוצמת הייסורים שחוויתי. במשך שנה תמימה, כל גופי היה אפוף כאב, אלא שכל זה נותר בגבולות הגוף. הנפש שלי הייתה כל כך מאושרת, עד שנדמה היה לי שאני מנותק מבכל הנעשה בגופי. הכאב אמנם הגיע למוח אך לא חדר ללב. אפילו כעת כשאנו משוחחים, הגוף שלי זועק מכאב, אבל כפי שהינך רואה בעיניך, אני מחייך ושמח. אני ההוכחה לכך, שהאדם הוא הנפש ולא הגוף.

“אני מאושר משום שאחרי שביקרתי למעלה, הבנתי בחוש, שהחיים הם המתנה הכי גדולה שהאדם יכול לקבל, וכיון שהם כל כך יקרים וחשובים, אני מוכן לקבל אותם גם במחיר של שיתוק, ובשמחה גדולה.

לא הנחתי לו. רציתי לוודא שאני זוכה לשבת מול נחום איש גמזו של המאה ה21 ולא מול מאחז עיניים.

“אני מאוד רוצה להאמין לך”, אמרתי לו בעדינות, “אך אני מתקשה בכך. אתה נמצא במצב שכל אדם בעולם חושש ממנו, ולמרות זאת אתה טוען שהינך מאושר ושהשיתוק נחשב בעיניך כמתנה. אמור לי בבקשה. אם הקב”ה היה מציע לך לשוב לחיים הבריאים שהכרת לפני האירוע. ליצירה שלך ולניידות שלך. האם היית מסרב?

יהושע שוב צחק.

“אני מכיר אותך אהרן הרבה יותר טוב משאתה חושב. אתה בטח חושב שאני משכנע את עצמי שטוב לי רק כדי שאוכל להתמודד עם הנכות שלי. שאני מבצע תרגיל פסיכולוגי כדי לשרוד. אינני מאשים אותך. זה הגיוני יותר מהדברים שאני אומר. אבל כיון ששאלת, הנה אני אומר זאת בבירור – אם הקב”ה היה מציע לי לשוב לחיי הקודמים, הייתי… מסרב בתוקף.

מי שמאושר בהווה, לא מבקש לשוב לעבר.

דמיין בעיני רוחך, ילד שזכה לילדות מאושרת, וגדל בסביבה חמה ואוהבת, אך חייו בוגרים מאושרים עוד יותר. האם יתגעגע לאושר שבילדותו? האם יבקש לשוב אליה? ממש לא. כי למרות שהיה מאושר בה, כעת הוא מאושר יותר.

“ואיך אתה יכול לומר שבחייך המוגבלים בהווה, אתה מאושר יותר מאשר בחיים הקודמים שלך?

“בחיים הקודמים שלי אמנם הייתי אדם בריא, אך חיי היו ריקים.  בחיי הקודמים רדפתי אחרי הכסף כדי שבעזרתו אוכל לטשטש את הריקנות. בחיי הקודמים הייתי עסוק בעצמי ובמה שאני יכול לקחת מן העולם. בחיי הקודמים, לגוף היה את כל שהוא צריך ואף יותר מכך, אך הנפש הייתה מרוקנת.

היום, לעומת זאת, המצב התהפך. הגוף אמנם מרוקן ומוגבל מאוד, אך הנפש מלאה עד אינסוף. לכן אין מאושר ממני. כיום אני יודע שיש משמעות לחיים. היום אני ממלא את יומי בנתינה על אף מוגבלותי. אני עדות לכך, שחיים מוגבלים גופנית אך מלאים במשמעות רוחנית, עדיפים לאין שיעור, על חיים גופניים בריאים אך ריקים מתוכן רוחני.

וודאות זו גורמת לי לסרב בתוקף לשוב לחיי הקודמים.  

ביקשתי לפגוש בך, משום שרציתי להשתמש בך להעביר לאנשים את המסר הזה, כהכרת תודה להקב”ה על המתנה שהעניק לי.

הוא לא החזיר אותי לכאן סתם. יש לכך סיבה. לא נולדתי מחדש רק בשביל עצמי, אלא בעיקר בשביל אחרים.

כיום אני חי כדי לספר לאנשים, מה גדולה וחשובה המתנה שקיבלו. אני כאן כדי לדחוק בהם לנצל את חייהם. כדי שידעו שהחיים לא מסתיימים במוות. שרק הגוף מת ולא הנפש. שיש תפקיד ומטרה, ושהחיים הם ההזדמנות היחידה להגשים אותם.

אתה לא מבין אותי מסיבה פשוטה. אני ראיתי את זה בעיניים ואתה לא. ברור לי שכל אדם, אם היה רואה בעיניו את מה שאני ראיתי כשהייתי למעלה, ובאותה וודאות ובבהירות שאין למעלה מהם, היה גם הוא מסכים לחיות בשיתוק, ובלבד שיזכה לחיות ולהגשים את תכליתו.

ההבדל ביני ובין שאר האנשים הוא אחד בלבד. אני יודע שהמוות הוא אשליה, והם לא. אני יודע והם רק מאמינים. זה הכל.

“ומה המסר שאתה מבקש להעביר דרכי? שאלתי נפעם.

“מסר פשוט, אהרן. אמור להם שהעובדה שאנחנו חיים בארץ ישראל אינה מובנת מאליה. שמדובר בנס. בתקדים של ממש. במשך אלפי שנים אבותינו סבלו והתייסרו רק כדי לזכות ולשוב הנה. הם לא שאפו שנשוב לכאן בשביל איכות חיים. הם לא ייחלו לכך כדי שנוכל לשכשך את רגלינו בים התיכון. לעם ישראל יש תפקיד, אהרן. יש לו ייעוד. ואת הייעוד הזה יש להגשים כמה שיותר מהר.

לא נולדתי דתי. בחיי הקודמים הייתי רחוק מהדת כרחוק מזרח ממערב. כיום אני בן אדם אחר, נולדתי מחדש, ולכן אין מאושר ממני בעולם.

לכן הגעתי אליך. גם כדי להודות לך על השיעורים וההרצאות שהקלו עלי את הלידה, וגם כדי לבקש ממך להעביר את המסר שלי הלאה.

כשיהושע סיים. עיניו האירו משמחה, ועיני דמעו מאושר. הן דמעו גם משום שזכיתי לפגוש אדם מדהים שהזכיר לי עד כמה אני עשיר, אך בעיקר משום שזכיתי לפגוש אדם שלימד אותי פרק באמונה. לא בדיבורים על אמונה. באמונה עצמה.

לפני שנפרדנו. בקשתי מיהושע שיברך אותי.

כשהעובד הסיעודי ביקש להוביל אותו לרכב, סירבתי.

“את נחום איש גמזו אני לוקח לרכב”, אמרתי לו. ולמרות שלא הבין, לא סירב.

אחרי שיהושע נסע, חזרתי למשרד כדי למשש את האמונה שהותיר מאחוריו, ובתוך בליל המחשבות, נזכרתי שהאיש שפגשתי יישם את הנאמר בפרשת השבוע.

בפסוקים האחרונים של פרשת פקודי, מתארת התורה את אופן מסעם של בני ישראל במדבר שנאמר: “ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם: ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו: כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם”.

על פי פסוקים אלו, בני ישראל לא קבלו הודעה מראש על המסע אליו אמורים הם לצאת, וגם לא על החניה הקרובה.  הם למדו על כך בזמן אמת. מהרגע להרגע.

כשהענן שכן על המשכן ידעו שזמן חניה הוא, וכשעלה, ידעו שעליהם לארוז את מיטלטליהם ולצאת לדרך.

אלא שכאן עולות כמה שאלות.

אם תכלית עמוד הענן, לסמן לבני ישראל מתי נוסעים ומתי חונים, לשם מה האיר עמוד האש בלילה? וכי נסעו או חנו בלילה? ובכלל מדוע היו שני עמודים?

ועל כך משיב הנצי”ב בביאורו לתורה: “בא הכתוב ללמדנו שעמוד האש שהיה בלילה לא היה ענין אחר מעמוד הענן שביום אלא אותו עמוד הענן, היה בלילה באור אש. ובכל המסעות, בין שהיה ברצון ה’ בין שהיה בזעף כמו לאחר מעשה מרגלים. מכל מקום זה לא נשתנה עסק הענן שהיה תמיד:”

מדברי הנצי”ב אנו למדים שני דברים.

א. שעמוד האש ועמוד הענן עמוד אחד הוא. אלא שביום נראה העמוד כענן ובלילה כאש. ב.שגם כשהמסעות היו בזעף עקב חטאי בני ישראל, המשיך עמוד הענן ללוותם.

מדוע אפוא התחלף עמוד הענן באש? ללמדנו שענן ההשגחה מלווה את האדם תמיד. גם בחושך וגם באור. גם שהוא חוטא וגם כשהוא צדיק. גם כשהכל בסדר וגם כשלא. גם כשהוא בריא כמונו, וגם כשהוא משותק כיהושע.

העמוד התחלף מענן לאש. כדי להסתיר את ההשגחה הגלויה ביום וכדי לגלות את ההשגחה הנסתרת בלילה.  להסתיר אותה בענן כשקל לראות את ההשגחה, ולאפשר לנו לראות אותה בלילה למרות שחשוך.

העמוד התחלף כדי ללמד שמי שאינו מחפש את ההשגחה, לא יראה אותה לא ביום ולא בלילה. לא כשקשה וגם לא כשקל. לא ביום בגלל הענן המסתיר, ולא בלילה למרות האש המאירה. הוא התחלף כדי ללמד שרק מי שיחפש אותה ויתאמץ לגלותה ביום, יזכה לראותה גם בלילה.

הוא התחלף כדי ללמד שראיית ההשגחה אינה תלויה בשאלה האם יום או לילה, ואף לא בשאלה אם החיים נוחים או לא, אלא בבהירות הידיעה שעמוד ההשגחה מתלווה אלינו תמיד. גם כשהמסעות מתרחשים מתוך רוגע וגם כשהם מתרחשים מתוך זעף.

זה כל ההבדל בינינו ובין יהושע. לפחות לשיטתו.

כשיהושע היה למעלה, הוא זכה לראות בחוש את עמוד ההשגחה, ואנחנו לא. יהושע ראה את ההשגחה באור יום, ולכן למרות שירד עליו הלילה, הפך לאדם מאושר. ואילו אנחנו שגם באור היום לא תמיד זוכים לראות את ההשגחה, לא כל כך מצליחים להבין אותו.

לכן התורה מספרת לנו על עמוד הענן ועמוד האש. כדי להזכיר לנו שמי שיתאמץ לראות את ההשגחה ביום למרות הענן שמסתיר, יהיה מסוגל להיות המאושר באדם למרות הלילה החשוך.

ועוד נקודה לסיום.

אם את הבוקר פתחתי עם יהושע המאושר, את הערב סיימתי עם המפגינים נגד הרפורמה על שאינם מאושרים.

כשחזרתי מהרצאה, התקיימה בבני ברק הפגנה של מתנגדי הרפורמה מול ביתו של אחד מחברי הכנסת החרדים.

הם הפגינו שם נגד הרפורמה שלדעתם מאיימת על איכות חייהם, ובעד חיים טובים יותר אותם היא מבקשת לבטל.

כשראיתי את הלהט בעיניים שלהם, נזכרתי ביהושע.

כמוהם, גם יהושע, ביקש להפוך את חייו לטובים יותר, אלא שבשונה מהם, הרע אותו יהושע הפך לטוב, היה רב ועצום משלהם. ובשונה מהם, יהושע הכיר את הרע בהווה של חייו, ולא בעתיד הדמיוני, ובשונה מהם, יהושע הצליח להגשים את משאלתו בלי הפגנות.

והכי חשוב. שבשונה מהם, האמונה ממנה הם כל כך חוששים ונגדה הם מפגינים, היא זו שהפכה את חייו הבלתי אפשריים של יהושע, לחיים מאושרים אותם הם מבקשים.

שבת שלום.