כשפגשתי את ראובן לראשונה בסמינר ‘ערכים’, הוא היה מסוייג ומרוחק. כשניגשתי אליו לאחר ההרצאה, הוא פרש בפני את משנתו ללא כחל וסרק.
“מאוד לא רציתי להגיע לכאן”, עדכן, “אני כאן רק בגלל אשתי, ואני משתתף בהרצאות משום שסיכמנו שאם גם לאחריהן לא אשתכנע באמיתות התורה, היא תניח לי. אני מצטער בשבילה. מבחינתי זהו בזבוז זמן. ברור לי שלא ניתן להוכיח זאת”.
“התפילות באמת עוזרות”, הרגעתי אותו, “ואתה צודק שתפילות הן חמצן עבורנו.
אחרי הסמינר חזר ראובן בתשובה, ובמשך מספר חודשים היה מתקשר בכל פעם שהתעוררה אצלו שאלה.
לפני שבועיים, לאחר הפסקה ארוכה, ולאחר שמשרד הבריאות הורה על סגירת בתי-הכנסת בעקבות משבר הקורונה, ראובן התקשר שוב, זועם כולו.
“שמעת? הם החליטו לסגור לנו את בית-הכנסת! אפילו ברוסיה לא עשו דבר כזה, מאיפה החוצפה הזאת? הם לא מבינים שתפילות עוזרות יותר מבידוד? שתפילה היא החמצן שלנו?”
“התפילות באמת עוזרות”, הרגעתי אותו, “ואתה צודק שתפילות הן חמצן עבורנו. אך כיוון שהמומחים קבעו שהתכנסות בתקופה הזו מסכנת חיים, וכיון שפיקוח נפש דוחה תפילה במניין, נאלֵץ להתפלל בבית”.
ראובן לא אהב את כיוון השיחה. שמעתי זאת בקולו.
“אני מתפלא עליך. התקשרתי כדי שתעודד, ואתה בוחר לייאש אותי? אני לא מאמין לאף מילה שלהם. בשונה ממך, אני מגיע מ’שם’, וברור לי שהם מנצלים את המצב כדי לגזול מאיתנו את האמונה. אם אתה מאמין להם, שייערב לך. תתפלל אתה בבית, אני מוכן למסור נפש כדי להתפלל במניין. ובאשר לפיקוח נפש? הכל משמים, אהרן. אם נגזר על אדם למות – לפחות שזה יהיה בגלל תפילה במניין”.
“אינני מבין מדוע אתה כועס עלי?”, ניסיתי לפייסו, “לא אני קבעתי שאסור להתפלל במניין במצב שנוצר, פוסקי ההלכה קבעו זאת. ואם הם קבעו זאת, וה’ ציווה עלינו לשמוע להם, כך ה’ רוצה שננהג. במקום לכעוס, אולי תסביר לי מי התיר לך לסכן את חייך כדי להתפלל לה’ בניגוד לרצונו? אתה עובד את ה’ או את עצמך? ממתי עבד מחליט עבור אדונו כיצד לשרת אותו?”
ראובן נפגע מדברי והשיב לי באותה מטבע.
“כנראה שאני צריך להתקדם הלאה. אדם צריך לבחור רב לפי המדרגה שלו. אתה מתאים אולי לאלו שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם התשובה וזקוקים להיתרים והקלות, ואני כבר לא שם. אני מחפש את האמת כפי שהיא. אני רוצה להתפלל והלב שלי בוער, ואתה מקרר אותי? עד שהצלחתי להתגבר על היצר הרע, אתה מחזיר לי אותו? אתה מזכיר לי את היצר הרע שלי”
“אני הראשון לשמוח שהתקדמת”, השבתי לו, “אך בקשר ליצר הרע – יש לי חדשות. אינני היצר הרע שלך. יש לך יצר הרע משלך שמלווה אותך מאז שנולדת. הוא היה איתך עד שחזרת בתשובה, ונשאר איתך גם אחרי. לפני שחזרת בתשובה שניכם לא חבשתם כיפה, וכשחזרת בתשובה גם הוא התחיל לחבוש. לפני כן היה לך יצר הרע של מחללי שבת, וכעת יש לך יצר הרע של שומרי שבת, והוא מסוכן לא פחות”.
מניין לי? זה כתוב במפורש בפרשת השבוע.
בפרשת שמיני, לאחר שמשה מקים את המשכן, הוא קורא לזקני ישראל ואומר להם: “זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה’ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'” (ויקרא ט, ו).
על פסוק זה שואל הנצ”יב: “זֶה הַפָּסוּק אוֹמֵר דִּרְשׁוּנִי, שֶׁהֲרֵי כְּבָר עָשׂוּ מָה שֶׁעֲלֵיהֶם וְהֵבִיאוּ הַכֹּל אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד – וּמָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת עוֹד?” אם כבר הוקם המשכן, מה עוד נדרשים בני ישראל לעשות כדי שתשרה שכינה במעשי ידיהם?
בפסוק זה מלמד משה את זקני ישראל שכדי לגרום ל”וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'”, השראת השכינה, אין די בהקמת משכן; יש להוסיף גם את “הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה'”. ואף שבתורה לא נתפרש מהו אותו ‘דָּבָר’ שבזכותו תשרה שכינה בישראל, במדרש נתפרש (ספרא ט ו):
“אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אוֹתוֹ יֵצֶר הָרַע הַעֲבִירוּ מִלִּבְּכֶם, וְתִהְיוּ כֻּלְּכֶם בְּיִרְאָה אַחַת וּבְעֵצָה אַחַת לְשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם”.
“איזה יצר הרע יש להעביר מן הלב כדי שתשרה שכינה?”, שאלתי את ראובן, “הוא הרי מדבר עם זקני ישראל, עם צדיקים! איזה יצר הרע יש להם?”.
ועל כך משיב הנצי”ב (העמק דבר, שם) וזה לשונו:
“וְהָעִנְיָן דִּכְבָר הָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה כִּתּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר אַהֲבַת ה’ אֲבָל לֹא עַל יְדֵי גְּבוּלִים שֶׁהִגְבִּילָה תּוֹרָה… עַל כֵּן בְּבוֹא יוֹם הִתְרָאוּת גִּלּוּי שְׁכִינָה שֶׁלָּזֶה הָיָה תַּכְלִית תְּשׁוּקָתָם… אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כִּי לֹא כֵן הַדָּבָר. אֶלָּא אוֹתוֹ יֵצֶר הָרַע הַעֲבִירוּ מִלִּבְּכֶם שֶׁגַּם זֶה הַתְּשׁוּקָה אַף עַל גַּב שֶׁהִיא לְהַשִּׂיג אַהֲבַת ה’ בִּקְדֻשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם אִם הִיא לֹא בְּדֶרֶךְ שֶׁעָלָה עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא דֶּרֶךְ יֵצֶר הָרַע לְהַטְעוֹת וּלְהַתְעוֹת דַּעַת גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּזוֹ הַתְּשׁוּקָה”.
בימי משה, מבאר הנצי”ב, היו צדיקים לא מעטים שבאהבתם העצומה לה’ היו מוכנים לעשות הכל כדי להתקרב אליו – גם מה שלא ציווה, ואפילו מה שאסר לעשות, ובלבד שיתקרבו אליו, אפילו אם יעלה הדבר בחייהם.
לכן, ביום הקמת המשכן, רגע לפני השראת שכינה, מזהיר משה את זקני ישראל כיע יש לעבוד את הקב”ה רק בדרך שציווה. ולכן, את היצר הרע המפתה את הצדיקים לעבוד את ה’ גם בדרכים אחרות, יש להעביר מן הלב ולכבוש בדיוק כפי שצריך לנהוג בו כשהוא מפתה אותנו לעבור עבירות אחרות, משום שזהו אותו יצר הרע, בהבדל אחד: את הרשעים הוא מפתה לעבור על מצוות ה’, ואת הצדיקים הוא מפתה לקיים את המצוות באופן המנוגד לרצונו.
לדברי הנצי”ב, בציווי ‘זֶה הַדָּבָר’ מזהיר משה את בני ישראל לבל ינסו ‘לשחד’ את הקב”ה עם מסירות נפש, במקום שבו ציווה שלא לנהוג כך. אם ההלכה קובעת שאסור להתפלל במניין מחשש לפיקוח נפש, מי שמחליט בכל זאת להתפלל במניין ולהסתכן למרות ההוראה ההלכתית – חוטא ב”אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם”. הוא מנסה לשחד את הקב”ה, אך התורה כבר לימדה שגם שוחד כזה הקב”ה אינו נוטל.
“אני לא היצר הרע שלך, ראובן, ולא אני מייאש אותך. היצר הרע שלך לא זקוק לעזרה ממני. בעבר הוא פיתה אותך לעשות עבירות נגד רצון ה’, וכעת הוא מלהיב אותך לקיים מצוות – נגד רצונו”.
“ואם תקרא בהמשך הפרשה תגלה מה קרה למי שרצה להתקרב לה’ בניגוד להוראותיו. לאחר הוראת משה על “זה הדבר”, מתארת התורה את מות נדב ואביהו לאחר שהקטירו קטורת בניגוד לציווי ה’, שנאמר: “וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'” (ויקרא י, א-ב).
והגם שהתורה כותבת בבירור את סיבת מותם – הקטרת קטורת זרה – חז”ל קובעים כי מותם נגרם משום ש”הוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּם”.
מדוע לא הסתפקו חז”ל בסיבה שנתפרשה בתורה? כדי ללמדנו מה גרם לנדב ואביהו להיכשל בהקטרת קטורת שאותה לא ציווה ה’ – שהורו הלכה בפני רבם. כי בתשוקתם להתקרב לה’ ביקשו שניהם להקטיר קטורת לפני ה’ למרות שלא ציווה אותם, וכשביקש משה למנוע זאת מהם, חשדו בו שאינו חפץ בטובתם והורו הלכה הפוכה ממנו.
“לא אני אמרתי שאסור לעבוד את ה’ בניגוד לציוויו”, ניחמתי את ראובן, “משה רבנו אמר זאת, ועליו אתה הרי לא רוצה לכעוס, נכון?…”
