זה לא סוד שכדי לחוש בימינו צער על חורבן בית המקדש בתשעה באב, צריך קצת להתאמץ.
כדי להצטער עלינו להרגיש בחסרונו ובהעדרו של המילוי שהיה סיבת השמחה, ומי שאינו זוכר את המילוי אינו חש בליבו את החיסרון אלא בדעתו בלבד, וידוע שהלב מצטער ולא הדעת.
זו הסיבה שכשהיינו תחת עול זרים לא היה צורך במאמץ כדי לחוש את החורבן, אך בארץ ישראל כשהכל מסביב פורח, לפחות מבחינה חומרית, החיסרון ניכר ברובו בדעת ומיעוטו בלב, ועל כן יש צורך במאמץ, אלא שבתשעה באב לפני כמה שנים, הרגשתי את החיסרון גם בלב וללא כל מאמץ.
כשקראתי על כך, קיבלתי על עצמי בלי נדר, ללמוד גמרא ליד משרפה 3 כל אימת שאבקר שם, כדי לזכור ולהזכיר.
זה קרה בפולין. היינו בעיצומו של מסע מטלטל בהשתתפות בחורים שנולדו והתחנכו בבתים דתיים, כשהם עצמם טרם החליטו אם הילדים שיוולדו להם יגדלו גם הם בבתים כאלה.
בתשעה באב קראנו את מגילת איכה לאור נרות בתוך אחד הבלוקים שבמחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. את הקינות קראנו ליד המשרפות.
באותו תשעה באב לא היינו צריכים להתאמץ כדי להצטער על החורבן. היינו צריכים להתאמץ לא להתפרק לגמרי. כולם בכו שם, אפילו אלו שמאז בר המצווה לא התפללו.
עד רגע זה אין לי מושג מדוע הם בכו. על חורבן הבית הם כנראה לא בכו, שכן, אם התורה והמצוות אותם עזבו אינם חסרים להם, שבית המקדש יחסר? אז אולי על אחינו היהודים שמטרים ספורים מהמקום שבו ישבו נדחפו לתאי הגז ולתנורים? או אולי הם בכו על חורבן ביתם הפרטי, על הניסיונות שהם עוברים או על ההתחבטויות שמייסרות אותם? אולי.
כשסיימנו את אמירת הקינות כולם קמו בדממה וצעדו לכיוון שער המחנה. אני נותרתי לשבת כדי לקיים שוב את ההבטחה שהבטחתי לעצמי בפעם הראשונה שעמדתי מול המשרפות. פתחתי גמרא קטנה וקראתי בקטעים שניתן ללמוד בתשעה באב.
למה ליד המשרפה? בגלל רבי לייב לנגפוס – הדיין ממאקוב הי”ד, שאמנם נמנה על אנשי הזונדר קומנדו שעבדו במשרפה 3 בבירקנאו, אך מעולם לא השתתף בעבודה.
בעדות שמסר יעקב זילברברג – מאנשי הזונדר קודמנו של משרפה 3, סיפר יעקב כי ברגע שהבינו אנשי הזונדר שרבי לייב לנגפוס הינו תלמיד חכם, פטרו אותו מן התורנויות הנוראות ומילאו את עבודתו בעצמם, כשהוא נותר בקומת המגורים שמעל למשרפה ולומד תורה מבוקר עד ערב, בעוד בקומה שמתחתיו עולה עם ישראל לשמיים דרך הארובה שעברה לידו.
כשקראתי על כך, קיבלתי על עצמי בלי נדר, ללמוד גמרא ליד משרפה 3 כל אימת שאבקר שם, כדי לזכור ולהזכיר. לזכור – שאפשר ללמוד תורה בכל מצב. ולהזכיר – שאפילו בימי ההסתר הנוראיים ביותר בהיסטוריה היהודית, שמך לא שכחנו.
כשסיימתי ללמוד, קמתי ללכת, אלא שאז הבחנתי במתן. לא ממש הכרתי אותו. לאורך כל המסע מתן היה שקוע בתוך עצמו ולא הרבה לדבר. לא ציפיתי שזה יקרה כעת משום שכל מי שבכה פעם יודע, שכשבוכים לא מדברים. בטח לא כשממררים בבכי.
הבטתי בו מהורהר. מה גורם לבחור צעיר לבכות בעוצמה כזאת? רציתי לשאול אך שתקתי. מהניסיון למדתי שבחורים בסגנון של מתן מדברים רק כשהם רוצים, וכשהם לא, גם חוקר משטרה לא יצליח לדובב אותם. התיישבתי לידו על תל שנותר מהמשרפה וחיכיתי. בסוף מתן דיבר.
אתה יודע אהרן? אני מקשיב לך כל המסע, ומרגע לרגע ההרגשה שלי נעשית רעה יותר.
אתה לא מכיר את הרקע שלי. אמנם נולדתי בבית חרדי, אך בשלב מסויים עזבתי הכל. גם את התורה וגם את הבית. כל כך היה לי רע בישיבה, שלמרות שלא ליקקתי דבש בחוץ, לחזור לא רציתי.
ולא שעזבתי בגלל שאלות, ממש לא. לרגע לא הפסקתי להאמין. תמיד ידעתי שיום אחד אחזור, אבל כשהיום הזה הגיע והחלטתי לחזור, הבנתי שזה בלתי אפשרי, ובמסע הזה הבנתי שזה גם נכון.
אתה יודע אהרן? כשחילוני חוזר בתשובה יש לו אליבי. הוא הרי לא ידע שהוא עושה עבירות, לכן זה הגיוני שה’ יסלח לו. אבל אני? ידעתי ועוד איך, ולמרות שידעתי, אין עבירה שלא עשיתי. אז איך הקב”ה יסלח לי?
לכן אני בוכה. כי כעת, כשאני כבר רוצה לחזור אני לא יכול. בכיתי על עצמי. על זה שאני אבוד. זה העונש שלי.
ולמה במסע זה התברר לך שזה באמת כך? שאלתי.
אתה לא מבין? כאן במקום שאנחנו יושבים אנשים נשרפו רק בגלל שהם היו יהודים, ולמרות זאת סיפרת איך הם המשיכו, לפחות חלקם, ללמוד תורה ולקיים מצוות למרות הכל, ואני שנולדתי עם כפית זהב בפה עזבתי את זה? תגיד לי אתה איך השם יסלח לי.
ואם אוכיח לך שהשם סלח לך, תחזור בתשובה?
מתן לא ענה. הוא התבונן בי ברצינות כדי לבחון אם אני חומד לי לצון, וכשהבין שלא, אמר לי במילים אלו ממש: אם תצליח לשכנע אותי שאתה מאמין במה שאתה אומר ולא אומר זאת רק כדי לנחם אותי, אהיה חייב לך את החיים שלי, אבל אני רוצה לראות את זה כתוב. אני הרי למדתי תורה.
זה כתוב בפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה, עניתי לו.
בפרשת דברים התורה מתארת כיצד משה מוכיח את בני ישראל על החטאים שחטאו במהלך נדודיהם במדבר, וכשהוא מגיע לחטא המרגלים הוא גם מפרט, שנאמר: וַתקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ”.
בהמשך הוא מרחיב גם במה שקרה לאחר מכן, שנאמר: “ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה’ אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה’ אלקינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה… ויצא האמרי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה: ותשבו ותבכו לפני ה’ ולא שמע ה’ בקלכם ולא האזין אליכם:”
וכאן צצות כמה שאלות. א. למה הקב”ה לא קיבל את תשובת בני ישראל? הרי משה מזכיר בפירוש “ותאמרו אלי חטאנו לה'”? אם הם שבו בתשובה למה ה’ לא קיבל את תשובתם? האם יש בנמצא חטאים שאי אפשר לשוב עליהם בתשובה? וחוץ מזה, למה אחרי שבני ישראל שבים ובוכים, בכל זאת הקב”ה לא מאזין להם ולא שומע את תפילתם?
על כך משיב רבי משה אלשיך ע”ה בפירושו לתורה: “והעניין: שהבכייה מקרבת את האדם להקב”ה, כשבוכה על עוונותיו מתוך תשובה. כמו שאמרו חז”ל “שערי דמעה לא ננעלו”. אמנם הם בכו על שהוכו עד חרמה ולא על עוונם. ולא מחמת תשובה על אשר חטאו לה’.. וזהו אומרו “ותשובו ותבכו” ועם כל זה לא האזין אליכם, כי לא בכיתם בכיה ראויה כאמור”.
הבנת מתן? בדברים אלו מסביר רבי משה אלשיך ע”ה שני דברים. א. שאין דבר העומד בפני דמעות של תשובה. ב. שלמרות הנאמר בסעיף א’, בכל זאת, לא כל בכיה מכפרת.
כשאדם בוכה על עבירות שעבר נגד רצון ה’ והוא מבקש לשוב, אין דבר שימנע מתפילתו לעלות ומתשובתו להתקבל, אפילו לא חטא המרגלים.
למה בכל זאת הקב”ה לא סלח להם? כי הם לא בכו נכון. הם בכו, אך לא הדבר הנכון.
אם היו בני ישראל בוכים, לא על התבוסה במלחמה אלא על חטא המרגלים, תשובתם הייתה מתקבלת, העונש על חטא המרגלים היה מתבטל וגם בית המקדש לא היה נחרב. אך הם לא בכו על זה. הם בכו על גורלם.
עכשיו אתה מבין למה אני בטוח שה’ סלח לך? משתי סיבות. א. כי אצל בני ישראל כתוב רק “ויבכו”, ולא – וימררו בבכי, ב. כי על מה מיררת בבכי? על העבירות שעשית. אז אם לבני ישראל הוא היה סולח על חטא המרגלים אם היו בוכים מהסיבה הנכונה, שלך הוא לא יסלח?
בדרך לאוטובוס, לא דיברנו מילה. בבירקנאו מדברים רק אם יש צורך. אבל לפני שעלינו לאוטובוס מתן לחץ לי את היד, אמר לי תודה, ושאל באיזו גמרא למדתי ליד המשרפות.
אמרתי לו שזו מסכת גיטין ועלינו לאוטובוס.
האם מתן קיבל את ההסבר?
ובכן, באותו זמן לא ידעתי, אך לפני כשנה כשהוא הזמין אותי לסיום מסכת, הבנתי שהאלשיך הקדוש הצליח לשכנע אותו.
בדרשה שנשא לכבוד הסיום, אמר מתן שאת הסיבה מדוע הוא בחר ללמוד את מסכת גיטין, רק שני אנשים באולם יודעים, וככה הוא רוצה שזה גם יישאר.
שבת שלום.
