בעת ששימש אבי-מוֹרי בתפקיד רב חברת שק”ם הופנו אליו שאלות רבות שחרגו מהתחום שעליו הופקד.
כרב מצאו אצלו מענה עובדי החברה גם בשאלותיהם האישיות, ומטבע הדברים הוא גם ייצג בעיניהם את הציבור החרדי.
“לפי דבריך הקדשת אמש שעה מחייך לתוכנית המעניינת, ואילו אני למדתי עליה בשתי דקות. עכשיו לשנינו יש מידע זהה, אבל אני חסכתי כמעט שעה מהחיים.
מסיבה זו, בכל פעם שכלי התקשורת הדהדו טענות שונות נגד הציבור חרדי, היו פונים אליו כדי שיגיב.
באחד הבקרים פגש את אבא במדרגות מנכ”ל החברה, ושאל אותו אם צפה אמש בתוכנית ששודרה בטלוויזיה על החרדים.
כשאבא השיב שאין לו טלויזיה בבית, המנכ”ל חייך.
“חבל, הרב! אמש שודרה בטלוויזיה תוכנית על ארגוני החסד בחברה החרדית. אם היתה לך טלויזיה היית נהנה. זו היתה תכנית מדהימה…”.
ואז החל המנכ”ל לתאר את הדברים שהובאו בתכנית וכשסיים אמר: “חבל הרב. טלויזיה היא מכשיר נפלא. אפשר ללמוד ממנה המון”.
כשפנה המנכ”ל לחדרו, שאל אותו אבא: “כמה זמן הקדשת אמש לתכנית המעניינת?”
“בערך שעה. למה?”
אבא צחק. “כי עכשיו גם אתה מבין למה אין לנו טלוויזיה…”
המנכ”ל לא ירד לסוף דעתו, ואבא הסביר לו.
“לפי דבריך הקדשת אמש שעה מחייך לתוכנית המעניינת, ואילו אני למדתי עליה בשתי דקות. עכשיו לשנינו יש מידע זהה, אבל אני חסכתי כמעט שעה מהחיים. אז מה עדיף, עם טלוויזיה או בלעדיה?…”
שנים לאחר מכן נתקלתי גם אני באירוע דומה. באחד הסמינרים של ‘ערכים’, ניגש אלי אחד המשתתפים.
“חבל שאתה לא רואה סרטים”, אמר לי. “יש סרט שממחיש בדיוק רב את מה שאמרת בהרצאה. הוא עוסק בילד חלש שחבריו מציקים לו, וכדי להתגונן מפניהם הוא נרשם לחוג אומנויות לחימה אצל מורה מזדקן שבמקום לאמן אותו,
מעסיק אותו המורה במטלות ניקיון, לנקות את הרצפה, להבריק מכוניות, בקיצור מנצל אותו.
“כשצופים בסרט זה מקומם. איזה מין בן-אדם נורא הוא המורה הזה! מגיע אליו ילד מסכן שרוצה ללמוד אומנויות לחימה כדי להתגונן מחברים שמתעללים בו, ובמקום לאמן הוא מנצל אותו…?
“בסוף הסרט, כשהילד מתמודד על התואר, היחס למורה הנצלן משתנה ברגע אחד. לפתע מתברר שהמורה השתמש במטלות הניקיון שהטיל על הילד כאמצעי להקניית תנועות חיוניות שסייעו לו בקרב והביאו לו את הניצחון.
“ברגע אחד הופך המורה מנצלן לגאון, ומאיש אטום לאמן רגשי. הסרט קנה אותי. כל כך חבל שאתה לא צופה בסרטים…”
“יכול להיות”, השבתי והשתמשתי בנוסחה שלמדתי מאבי. “אך אם אפשר לרכוש את התובנות שמוצגות בסרט בחמישה רגעים, כמו שקרה כעת, לשם מה להקדיש שעה וחצי מהחיים לצפייה בו? וחוץ מזה, בשביל התובנות שמנית בפני אין צורך בסרט, אפשר ללמוד עליהן מפרשת השבוע.
בפרשת בשלח מתארת התורה את תחילת מסעם של בני ישראל בדרכם לארץ ישראל, ומצביעה על בחירת מסלול המסע: “וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה” (שמות יג, יז).
בפסוק זה התורה משיבה לשאלה – מדוע הורה הקב”ה למשה להוביל את בני ישראל לארץ כנען דווקא במסלול הארוך ולא בקצר, ותשובתה – “פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה” – כדי שלא ייראו מלחמה ויימס לבבם ויבקשו לשוב מצרימה.
והוא פלא: אם הקב”ה הביא על המצרים עשר מכות כדי שישלחו את ישראל מארצם, מדוע אימץ את לבבם? לשם מה מתארך כל כך המסע לארץ כנען רק כדי שיתרחש בדרך הטבע?
על כך משיב רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו ‘משך חכמה’ (שם):
“כִּי הֻשְׁרַשׁ בִּלְבָבָם טָעוּיוֹת הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים וְהַבְלֵיהֶם וּמֻשְּׂגֵיהֶם הַזָּרִים, לָכֵן לֹא פָּעֲלָה עֲלֵיהֶם הִתְגַּלּוּת כָּבוֹד ה’ וַאֲמִתָּתוֹ… לַעֲקֹר מִלְּבָבָם כָּל רַע… כִּי עוֹד לֹא נֶחְקַק בְּלִבּוֹתָם הוֹד מְצִיאוּת אֱלֹקִי יָחִיד בִּלְתִּי מֻשָּׂג, מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל וּמְנַהֵל כָּל בְּהַנְהָגָתוֹ הַפְּרָטִיּוֹת… וְאִם הָיָה מְבִיאָם תֶּכֶף אֶל אֶרֶץ הָאֱמוֹרִי, אֶרֶץ מְלֵאָה כָּל פֶּסֶל וְתַבְנִית… אָז לֹא נֶעֱקַר מֵהֶם צִיּוּרִים הָרָעִים וּמַחֲשֶׁבֶת אָוֶן, לָכֵן הוֹלִיכָן בַּמִּדְבָּר… וְזֶה הַסִּבָּה אֲשֶׁר עִכְּבָן ה’ יִתְבָּרֵךְ נוֹרָא עֲלִילוֹת לָהֶן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה.”
הסיבה שהקב”ה הורה למשה להוביל את בני ישראל דווקא במסלול הארוך אינה קשורה למורך לב צבאי, מבאר רבי מאיר שמחה זצ”ל, אלא רוחני.
כדי לחיות בארץ כנען בלי להיות מושפע מהאמונות הכוזבות של תושביה, נדרשים בני ישראל לבסס את אמונתם כדי שתהיה איתנה דיה להתמודד עם אלילי כנען. דרכם נתארכה כדי שההנהגה הנִסית שתלווה אותם לאורכה תיחקק בליבם, תעצים את אמונתם ותסייע להם להתגבר על תועבות הארץ שאליה הם עומדים להיכנס.
“זה פירוש נפלא”, אמר לי בן שיחי, “אבל איך הוא קשור לסרט?”
“קשור ועוד איך”, עניתי. “מביאורו של רבי מאיר שמחה אנו למדים שלפעמים הדרך לניצחון מתארכת, לא מפני שהמאמן חפץ בניצול המתאמן, להפך, היא מתארכת מפני שהוא חפץ בהצלחתו. המאמן מטיל על המתאמן מטלות שונות שבעינינו נראות מיותרות, כדי לחשלו להכינו כראוי לקרב חייו. לכן הוא בוחר עבורו את הדרך הארוכה במקום זו הקצרה.
מפרשת השבוע אנו למדים שאם ישועת האדם מתעכבת, למענו היא מתעכבת, כדי שיהיה ראוי לה.
האם ישנה אפשרות לזרזה? מסתבר שכן.
לדברי רבי יהודה ליב אשלג זצוק”ל, יסורים הפוקדים את האדם בחייו אינם אקראיים, והם יסתלקו מעליו רק רק בהסתלק סיבתם.
בהקשר זה מונה הרב אשלג שתי דרכים – קצרה וארוכה; קצרה – מתוך התבוננות ועבודה עצמית, ארוכה – בדרך של התנסות חווייתית.
העבודה העצמית אולי קשה יותר, משום שהיא דורשת מאיתנו שינוי חשיבה, ותובעת מאיתנו פעולות שלא תמיד אנו מבינים את הקשר בינם לבין הישועה המצופה.
אך דרך זו, למרות שהיא תובענית ונעלמת, גם קצרה יותר; היא תלויה בנו. בדרך זו אנו קובעים את קצב ההתקדמות.
לעומתה, ההתנסות החוויתית אינה דורשת מאיתנו עבודה עצמית, וגם לא מעשים שאנו מדמים בדעתנו שדבר אין בינם לבין ישועתנו. בדרך זו אנחנו רק מגיבים לאירועים שההשגחה מכינה עבורנו בדרך לישועה.
אמנם דרך זו אינה תובעת עבודה עצמית, אך משום כך היא ארוכה בהרבה: כך או כך, כל עוד איננו מוכנים, הישועה תתעכב.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי שתי דרכים הובילו לארץ כנען, ארוכה וקצרה. בני ישראל צעדו בארוכה משום שבחרו בדרך ההתנסות החוויתית. אם היו בוחרים בשנייה, היו זוכים להיכנס לארץ המובטחת בדרך הקצרה וישועתם היתה ממהרת לבוא.
“עכשיו אתה מבין למה אין לנו צורך לצפות בסרטים?” שאלתי את בן-שׂיחי בסמינר. “התובנות שמופיעות בסרטים מפורשות בתורה שניתנה לפני אלפי שנים. לשם מה להשקיע שעה וחצי בצפייה בסרט, כשאפשר להגיע לאותה מסקנה בחמש דקות של קיום מצוות תלמוד תורה?…”
