אין חולק על כך שנגיף הקורונה, שבזמן כתיבת שורות מכה בפעם הרביעית, שינה את אורחות חיינו באופן דרמטי. לא רק הרגלים שינתה המחלה, היא גם גרמה לנו להעריך דברים רבים שעד כה חשבנו שהם מובנים מאליהם.

ברור כבר כעת, גם אחרי שהנגיף ייעלם מחיינו (אם וכאשר), עוד ידובר בו רבות, ולו רק בגלל השפעתו העצומה שנצרבה בנפשנו.

בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת התברר שבני אדם נחלקים לשתי קבוצות; אלה שכבר איבדו את מקור פרנסתם מחמת הקורונה, ואלה שנמצאים בלחץ מתמיד שלא לאבד את פרנסתם בגללה.

הצד החיובי בדבר הוא, שמצבי לחץ מגלים עלינו דברים רבים שלא יכולנו לגלות על עצמנו באופן אחר.

העיתון כלכליסט פרסם כתבה (bit.ly/2WlILAd) על מחקר שנערך בשנת 2020 והקיף למעלה מ-12 אלף איש, התברר שהקורונה משפיעה לרעה על מצבם הנפשי של לא פחות מ-78 אחוזים מכוח העבודה, וגורמת להם להרגיש בלחץ.

85% מהנבדקים במחקר דיווחו כי קשיים נפשיים במקום העבודה משפיעים לרעה על חיי הזוגיות שלהם, שזה צפוי לגמרי. 45% טענו כי המתח והלחץ בעבודה פוגעים ביעילותם וגורמים להם לקבל החלטות פחות טובות. גם זה די צפוי.

מה שפחות צפוי הוא הנתון הבא: 68% מהנשאלים הודו כי יעדיפו לשוחח על קשייהם הנפשיים עם רובוט, ולא עם המנהל במקום העבודה. לא פחות מ-80% מהנשאלים לא שללו את האפשרות לפנות לבינה מלאכותית לצורך התייעצות. כלומר, רובם המכריע של העובדים הלחוצים יעדיפו לשוחח על המתחים בחיים ובעבודה עם מכונה – ולא עם בני אדם!

והשאלה היא: איך זה קורה? מה גרם לנו לאבד אמון ביכולתם של בני אדם אחרים לעזור לנו? מתברר שאנשים מעדיפים לפנות לרובוטים בגלל שתי סיבות מרכזיות:
א. הזמינות ומהירות התגובה של הבינה המלאכותית.
ב. רובוטים אינם שיפוטיים. אין להם דעה קדומה, ולכן אין חשש שינצלו את חולשותינו לטובתם.

וזהו נתון מרתק. מתברר שאנו מתנגדים לביקורת לא בגלל עצם הביקורת. להפך, כולנו מסכימים שביקורת יכולה לעזור להשתפר, ולכן אנו פונים ל… רובוט. איננו מוכנים לקבל ביקורת, מחשש שהמבקר אינו חפץ בטובתנו באמת, והוא משתמש בביקורת רק כדי לקדם את האינטרסים שלו. במילים אחרות: אנו מסרבים להתייחס לביקורת מחשש שלא טובתנו היא הנמצאת בראש מעייניו של המבקר.

לכן כשנרצה לקבל ביקורת, נעדיף לקבלה מרובוט ולא מבן-אנוש. השאלה היא, למה? למה איבדנו אֵמון ברצונם של אחרים לסייע לנו? התשובה לכך נמצאת בפרשת השבוע.

מתברר שאנו מתנגדים לביקורת לא בגלל עצם הביקורת. להפך, כולנו מסכימים שביקורת יכולה לעזור להשתפר, ולכן אנו פונים ל… רובוט.

בפרשת בראשית מתרחש החטא הראשון בהיסטוריה. כמו בכל תקדים – אפשר ללמוד ממנו על הרבה על החטא, ועל האופן שבו הוא קורם עור וגידים.

בתורה נאמר כי לאחר שהקב”ה מצווה על האדם לבלתי יאכל מעץ הדעת, פונה הנחש אל האישה ומפתה אותה לאכול ממנו. האם שאלתם את עצמכם איך זה הצליח לנחש? איך הוא גרם לאישה להאמין לו – ולא לקב”ה? איך הוא הצליח לעקוף את חששה של חווה מאזהרת “בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”? (בראשית ב,יז)

פשוט מאוד. הנחש שכנע אותה שהקב”ה אינו חפץ בטובתה, ואילו הוא, כן. הנחש סיפר לחווה שהקב”ה ציווה עליהם לבל יאכלו מן העץ מחשש ש”בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ – וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בראשית ג, ה).

לי אין לי נגיעות אישיות, הבטיח לה הנחש. אני רובוט. שיפוטיות היא ממני והלאה. לכן כדאי לך להקשיב לי. והאסטרטגיה הזאת הוכתרה בהצלחה מבחינתו, שנאמר: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל” (בראשית ג, ו).

קשה להאמין, אבל זו האמת: התורה מספרת לנו כי הסיבה לכך שאיננו סומכים על אחרים היא רק משום שאנו עצמנו כאלה. אנו יודעים בתוך-תוכנו שגם עלינו אי אפשר לסמוך. שאנו מלאים באינטרסים עצמיים, ולכן אנו משוכנעים לחלוטין שכולם כאלה.

התורה מספרת לנו כי לא בשל חוכמתו של הנחש נכשלה חווה, אלא בשל עורמתו. הנחש הכיר את הטבע האנושי, והשתמש בו כדי להביא למפלתו.

בפרשתנו השבוע מלמדת התורה כי בלעדי התאווה הקיימת בנו, שום נחש – עֵרום ככל שיהיה – לא יצליח לשכנע אותנו. היא מלמדת שאילולא היו בנו נגיעות אישיות, אף אחד לא יכול היה להפיל אותנו בפח, ושאם נכשלנו – לא הנחש אשם, אלא אשמים אנחנו.

לכן גם אין לנו אמון באחרים, שכן אנו מכירים את עצמנו ומשליכים מעצמנו אל הזולת. אנו מכירים את המשיכה אחרי מילוי הרצונות שלנו, ולכן נעדיף תמיד רובוטים על פני בני אדם; בגלל הטראומה של עץ הדעת.

בפרשת השבוע מלמדת התורה שכשם שהכישלון תלוי בנו ובמידת הכניעה שלנו לנגיעות ולאינטרסים אישיים, כך גם ההצלחה תלויה בנו. היא מלמדת שאם נצליח להתגבר על הנגיעות האישיות, על האינטרסים העצמיים, נחדל לחשוש שמא הזולת גם הוא מייעץ לנו מתוך נגיעות אישיות שלו, ולא נדחה על הסף את הביקורת. כך תהיה הביקורת כלי בונה ולא כלי משחית.

ומה באשר לאינטרסים של נותני הביקורת?

ובכן, מי שהצליח לתקן את הנגיעות האישיות שלו, צריך להיות אדיש לשאלה למה מותחים עליו ביקורת. הוא פשוט מתייחס לדברים לגופם. וכשהוא מזהה שהם נכונים, הוא אינו לוקח את הביקורת באופן אישי אלא פשוט פועל כדי לתקן.

בפרשת השבוע התורה מלמדת שאנשים נטולי נגיעות אישיות אינם אמורים להתייעץ עם רובוטים אלא עם בני אדם, ולא מחוסר ברירה אלא מלכתחילה ובנפש חפצה.

והכי חשוב? שאם חורבן האדם הם הנגיעות האישיות שלו, הרי שסילוקן הוא תיקונו.