החל משנת 2006 טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני מתקיים כטקס אלטרנטיבי במקביל לאירועי יום הזיכרון לחללי צה”ל.
בשונה מן הטקסים הרגילים, מה שמיוחד בטקס הזה הוא שהנאומים וקטעי השירה נשמעים לא רק בעברית אלא גם בערבית.
למה בערבית? כדי שגם הפלסטינים שמגיעים לטקס מעזה ויהודה ושומרון יבינו שהיהודים אבלים לא רק על החיילים שלהם שמתו
למה בערבית? כדי שגם הפלסטינים שמגיעים לטקס מעזה ויהודה ושומרון יבינו שהיהודים אבלים לא רק על החיילים שלהם שמתו כדי שנוכל לחיות כאן, אלא אפילו על אלו שמתו רק כדי שלא נהיה כאן. כדי שכל העולם יידע, שיש ליהודים לב כל כך גדול, שהוא יכול להכיל לא רק כאב על 25,046 חללי מערכות ישראל, אלא גם את כאבם של משפחות שחינכו את בניהם לעלות לשמיים מתוך אוטובוסים מתפוצצים.
אלא שכאן עולה שאלה. אם מידי שנה מגיעים לטקס גם אנשי ציבור ערבים, אז למה אני אומר שרק ליהודים יש לב שמסוגל להכיל גם כאב של עמים אחרים. זו לא גזענות? ממש לא.
המשתתפים הלא יהודים בטקס הזה לא צריכים לב רחב מסיבה פשוטה. הם אבלים רק על המתים שלהם ולא על החיילים היהודים, ואם רק עליהם הם מתאבלים, הם לא צריכים לב גדול כדי להשתתף באירוע.
מאיפה אני יודע שהם לא? פשוט מאוד.
בתגובה לביקורת על שהיא משתתפת בטקס הזה, כתבה חברת כנסת את המשפטים הבאים:
“יש לי כבוד רב ליום הזיכרון ולמשפחות השכולות, ואני משתתפת בכאבן העצום והבלתי נתפס. אני מאמינה שהדרך למנוע מלחמות נוספות ומוות נוסף עוברת דרך הכרה בכאב של האחרים והאחרות”.
כשקראתי את המשפטים האלה, כבר רציתי לשנות את מה שאמרתי קודם. הנה, לא רק ליהודים יש לב גדול. גם לערבים יש. אם חברת הכנסת לא יהודייה מצהירה שהיא משתתפת בכאבן העצום והבלתי נתפס של המשפחות השכולות, זה אומר שאין ליהודים מונופול על גודל הלב.
אלא שאז מישהו הפנה את תשומת ליבי לדברים אחרים שאמרה חברת הכנסת, שבעזרתם אפשר להבין למה היא מתכוונת.
“לא עמדתי בצפירה”, אמרה חברת הכנסת שטוענת שיש לה כבוד למשפחות השכולות. “הייתי בנהיגה. בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום אני החלטתי להמשיך לנסוע, ואלו היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באותו רגע.”
וכאן עולה שאלה גדולה. אם חברת הכנסת רגישה כל כך לכאב המשפחות השכולות, ואם עמידה בצפירה נעשית מתוך כבוד לנופלים ולבני המשפחות שלהם, ואם הנסיעה בזמן הצפירה היו בכל זאת שתי דקות מופלאות בשבילה, זה אומר אחד משני דברים. או שהנוף של כבישי ישראל יפה יותר מהכאב ולכן מדובר בדקות מופלאות, או שהיא לא כואבת את כאב המשפחות ולכן יש לה זמן להנות מהנוף.
ומכאן אני למד, שכשהיא אומרת שהיא משתתפת בכאב המשפחות השכולות היא כנראה לא מתכוונת למשפחות של אלו שבגללם כל מדינת ישראל עומדת בצפירה, אלא לאלו שבגלל הילדים שלהם, יש לנו יום זיכרון לחללי צה”ל.
לכן אמרתי שרק ליהודים שמשתתפים בטקס הזה יש לב גדול ולא לערבים. כי איך יתכן, שמי שקורא להחזיר לארצות הברית ולפולניה את משפחות החללים מסוגל להשתתף בכאב העצום של הורים לילדים שמתו רק כדי שמשאלת הלב של חברת הכנסת לא תתגשם?
אלא שכאן עולה שאלה חדשה. אם ליהודים והיהודיות שמשתתפים ומשתתפות בטקס הזה יש לב גדול כל כך שמסוגל להכיל גם כאב בערבית, למה כל כך הרבה יהודים כועסים עליהם? האם זו לא גבורה להכיל גם כאב של אחרים? למה זה כל כך מפריע לנו? האם לב גדול זו לא מעלה?
תשובה לשאלה הזאת מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת אמור מלמד הקב”ה את משה מצוות שמיוחדות לכהנים, שנאמר: “ויאמר ה’ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו: כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו: ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא:”
בפסוקים אלו מלמד הקב”ה את משה שלמרות שלכהנים אסור להיטמא למתים, אם המתים הם בני משפחתו הקרובה של הכהן, לא רק שמותר לו אלא הוא חייב להיטמא להם כפי שכותב בעל ספר החינוך: “שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, וזה מצות עשה. לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו”.
וכאן עולה שאלה. זה שהתורה מתירה לכהן להיטמא לאחד משבעת קרוביו זה בסדר ומתחשב, אבל למה אם הוא בכל זאת רוצה לשמור על טהרתו ולא להיטמא להם, לא מרשים לו? למה מכריחים אותו? ועל כך עונה הרמב”ם, “לפי שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו”.
שאלתם את עצמכם למה זו חובה להתאבל על קרובים? הרי מדובר בדברים המסורים ללב? בהרגשה? אז למה להכריח?
בגלל האחווה.
בפסוקים האלה התורה מלמדת אותנו שהאחווה כל כך חשובה, עד שאם האדם לא רוצה להתאבל על קרוביו בגלל שהוא רוצה להישאר טהור ולהמשיך לעבוד בבית המקדש, מכריחים אותו. מכריחים אותו כדי ללמד, שמי שלא מרגיש את חשיבות האחווה, לא יכול בין כה וכה לשרת לפני ה’.
כדי ללמד, שמי שעומד לפני השם להתפלל על צערם של אחרים, אבל אין לו צער על קרוביו שמתו, הצער שלו חולה, ויש מום במוסר שלו, ובעלי מומים מוסריים פסולים לעבודה במקדש.
וכאן עולה שאלה נוספת. מה יש בתחושת האחווה שהופכת אותה לחשובה כל כך? כל כך חשובה, שמכריחים את הכהן להיטמא?
והתשובה היא, בגלל המוסר.
שאלתם את עצמכם מדוע אנחנו מחויבים למוסר? למה אנחנו תובעים מעצמנו ומאחרים לנהוג באופן מוסרי? למה האמירה זה לא מוסרי, אמורה למנוע מאתנו מעשיית מעשים שסותרים את המוסר? או במילים אחרות מה נשיב למי שיטען בפנינו שהוא לא מחויב למוסר?
נשיב לו שבגלל שכולנו בני אדם, כולנו שווים. שכולנו נבראנו בצלם ולכן כולנו בניו של אדם הראשון, ולכן זה לא מוסרי לעשות לאחים מעשים כאלה.
לכן האחווה חשובה. כי אם אין חשיבות לאחווה, אין אחווה. ואם אין אחווה אין מוסר. ואם אין מוסר אין קיום לעולם, ולכן כדי לשמר את המחויבות למוסר יש צורך בחיזוק האחווה, ולכן היא כל כך חשובה. כל כך חשובה, שהיא דוחה את עבודת המקדש.
זו בדיוק הסיבה שההשתתפות של יהודים בטקס זיכרון ישראלי פלסטיני מקוממת כל כך. כי היא מלמדת שאין אחווה ושאין לה ערך. כי היא מלמדת שאפשר להשוות בין הכאב והאבל על האחים שלך, לכאב של אלה שרצחו אותם.
כי היא מלמדת שמי שאין בו אחווה לא צריך לב רחב וגדול. למה? כי אם אין אחווה, אין מוסר, ואם אין מוסר, בשביל מה צריך לב? ואם אין לב. למה לא להזדהות עם כאבם של אלו שבגללם אנחנו אבלים.
ועוד נקודה לסיום.
מי שמסוגל להכיל ערבים שלא עומדים בצפירה, צריך להכיל גם יהודים שלא עומדים בצפירה, ומי שלא מסוגל להכיל את הכאב של האויבים שלנו שבזים לאלו שבגללם יש צפירה, וטקסים מקוממים כאלה מכעיסים אותו, צריך לעמוד בצפירה גם אם הוא לא מזדהה עם השיטה. למה? כי גם אם מדובר בחוקות הגויים, וגם אם תורת ישראל לא זוכרת את הנפטרים בצורה כזאת, צריך לעמוד. לא בגלל הצפירה. בגלל שאלו שבגללה היא נשמעת, הם אחים שלנו. בגלל שאפילו כהן גדול נדרש לוותר על טהרתו ולהיטמא להם. בגלל האחווה.
ומשהו לקחת הביתה.
בטקס הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני משתתפים יהודים שכואבים את כאב הפלסטינים, ופלסטינים שכואבים את הכאב של עצמם, אז אולי תסבירו לי איפה פה בדיוק השותפות?
