את הרב דוד אורדמן, אפשר לכנות בצדק כאחד מחלוצי המרצים בעולם התשובה.
בילדותי, כששיחקתי עם בנו, הוא תמיד היה מספר שאביו לא נמצא, כיוון שהוא נודד בעולם כדי להסביר ליהודים דוברי אנגלית על יהדותם.
אחרי שנים, באחת הנסיעות המשותפות שלנו לארצות הברית בדרך לסמינר ערכים, ישבנו יחד במטוס, הרב אורדמן ואנוכי, ושוחחנו על סוגיות הקשורות בהישארות הנפש ובעולם הבא. הוא הסביר לי את גישתו המיוחדת להסברת הנושא.
כשסיים, שאלתי כיצד הוא מתמודד עם אנשים שאינם מאמינים בהישארות הנפש. איך ניתן להסביר להם על משהו שאינם מאמינים במציאותו?
הרב אורדמן צחק והשיב:
“אין דבר כזה, יהודים שלא מאמינים בהישארות הנפש. יש יהודים שאומרים שאינם מאמינים בכך, אבל אל תאמין להם. הם מאמינים ועוד איך! והנה ההוכחה.
אבל כשהמתיקות מתפוגגת ובדלתנו נוקש העתיד שוויתרנו עליו באיוולתנו, אנו מתחרטים על המכירה ובוכים, כמו עֵשׂו.
“כשאני מגיע להרצאה בנושא זה, אני פותח תמיד בשאלה – האם יש בקהל מישהו שלא מאמין בהישארות הנפש? שים לב, לא ‘מסופק’ או ‘לא יודע’, אלא מי שבטוח בוודאות שאין דבר כזה.
“בדרך כלל מתברר כבר בשלב זה שרוב השומעים מאמינים בכך, אך אם יש מישהו שבכל זאת מתעקש – אני מוציא מכיסי דף ישן ששמור בדיוק למקרים כאלה. וזה עובד. תמיד.
“באחת ההרצאות התעקש מישהו שהוא בטוח שאחרי המוות הכל נגמר. שאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות איתי עסק: כיוון שאתה משוכנע שאין חיים אחרי המוות, מכור לי את העולם הבא שלך, ואני אשלם לך עליו מחיר טוב.
“הלוא אני מאמין שיש לך חלק לעולם הבא, וברור לי שעשית יותר ממצווה אחת בחייך. מצד שני, אתה הרי בטוח שאין שם כלום, אז מה אכפת לך למכור לי את האשליה הזאת במזומן, ובלי חשבונית?
“היהודי הסכים לעסקה, ואמר שאין לו שום בעיה למכור את העולם הבא שהוא אינו מאמין בו ממילא. ליתר בטחון הוא הוסיף – כשתגיע לשם, הרב אורדמן, ותראה שאין כלום – אל תבוא אלי בטענות שעשית מקח טעות”.
“הוצאתי את הדף הישן והתחלתי לנסח את סעיפי ההסכם. לא משהו פיקטיבי – חוזה משפטי אמיתי, שריר ובריר, ללא יכולת להתחרט או לשנות. לאחר מכן ביקשתי משני משתתפים בהרצאה שיוסיפו את חתימתם כעדים, והושטתי לו את הדף לחתימה.
“אלא שאז האיש הסתכל עלי והחל לצחוק. ‘תגיד לי כבוד הרב, אתה רציני? אתה הרי קונה אוויר. לא חבל על הכסף שלך? זה עסק זה? זו הצגה מה שאתה עושה כאן’.
“אבל אני לא שיתפתי פעולה. ‘אנחנו עושים עסקה’, אמרתי לו, ‘אויר או לא – זו כבר הבעיה שלי. הסכמת לעסקה? תחתום’.
“נראה לך שהוא חתם, אהרן? ממש לא. הוא נתן תירוצים מכאן עד הודעה חדשה, ואמר שהוא לא מוכן להיות חלק מהצגה. התלוצץ, לעג וגיחך, אבל לחתום לא חתם.
“אתה יודע למה? כי אין יהודי שבטוח שאין גן עדן. הפתק הזה מלווה אותי כבר עשרות שנים, והוא עדיין עומד ככה, ריק ומוכן לחתימה”.
כשעיינתי בפרשת השבוע הבנתי שהרב אורדמן צודק.
בפרשת תולדות מתארת תורה את מכירת הבכורה ליעקב עבור נזיד עדשים. עֵשׂו ודאי התלבט רגע או שניים ואז הכריע – ” הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה” (בראשית כה, לב).
כשם שמכירת הבכורה היא מעשה תמוה, כך גם הצידוק שמצא לה עֵשׂו. מנין לו שהוא הולך למות? ומה הקשר בין מותו הקרב לרצונו למכור את הבכורה?
על כך משיב בעל הכתב והקבלה:
“בְּאָמְרוֹ ‘הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת’, הוֹדִיעַ בְּלֹא בּוּשָׁה שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּהַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ וּבַנִּצְחִיּוּת אַחֲרֵי חַיֵּי הַהֶבֶל הֲלָזוּ… כִּי בְּהַכְחִישׁ עֵשָׂו בְּהַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ כְּאָמְרוֹ אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, לָמָּה לִי מַעְלָה הַנַּפְשִׁית שֶׁבַּבְּכוֹרָה לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִטָּהֵר בְּמַעֲשַׂי וּלְהִמָּנַע בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל תַּעֲנוּגֵי הַגּוּף, וְזֶהוּ לָמָּה זֶה לִי בְּכוֹרָה, כְּלוֹמַר פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה מָה לִי בִּבְכוֹרָה”.
בפסוק זה, מסביר בעל ‘הכתב והקבלה’, מציג עֵשׂו את תפיסת עולמו באשר למוות. לשיטתו, מדובר באירוע שכל החיים מתנקזים לעברו, ולכן כל חייו הוא “הולך למות”.
והואיל ועֵשׂו, בחר בעולם הזה ובמנעמיו – אין לו כל עניין בבכורה רוחנית שטובתה שמורה לעולם הבא, והוא מוכן למוכרה ליעקב בחפץ לב.
אך אם עֵשׂומשוכנע שאין עולם הבא עד כדי כך שהוא מוכן למכור את בכורתו עבור נזיד עדשים – מדוע הוא זועק זעקה גדולה ומרה כשמתגלה לו מפי יצחק שיעקב כבר קיבל את הברכות שאותן ייעד לבנו בכורו?
מדוע הוא אומר: “הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם – אֶת־בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי”? (בראשית כז, לו).
את בכיו על אובדן הברכות ניתן עוד להבין, אך מדוע הוא מבכה את מכירת הבכורה? הרי הוא מכר אותה ליעקב מרצונו. הוא אינו מאמין בהישארות הנפש גם כעת, ולמה יבכה?
התשובה פשוטה.
בגלל החוזה של הרב אורדמן.
מבכיו של עֵשׂו מתברר שאפילו הוא האמין בהישארות הנפש, גם אם הסכים למכור אותה. ואם כן, מדוע הסכים לחתום על שטר מכירת הבכורה?
כי איש העולם הזה מעדיף את המתוק שבהווה, גם אם הוא זמני, על פני האמת של מחר גם אם היא נצחית.
אבל הואיל ו”טעמו המתוק של המחיר הזול נמוג הרבה לפני טעמה המר של האיכות הירודה”, עשיו בכה כשהתבררה לו טעותו.
במובן זה, כולנו עֵשׂו. כמוהו, גם אנו נוטים להעדיף את מנעמי ההווה על פני האמת הנצחית. לכן אנחנו מוכנים למכור את העתיד האמיתי תמורת נזיד ההווה המתוק.
אבל כשהמתיקות מתפוגגת ובדלתנו נוקש העתיד שוויתרנו עליו באיוולתנו, אנו מתחרטים על המכירה ובוכים, כמו עֵשׂו.
לפני שנים נפל בקרב עם מחבלים חייל שאִמו אינה יהודייה. צה”ל ביקש להביאו לקבורה בחלקה הצבאית בבית שאן, עיר מגוריו, אך הרב הצבאי הראשי דאז, הרב גד נבון ז”ל, הורה לקוברו בחלקה נפרדת בבית העלמין.
מובן שהדבר עורר סערה תקשורתית עצומה. באמצעי התקשורת הופיעו דוברים מתחו ביקורת חריפה על חסור הרגישות של הרב הראשי, ההלכה ומוסד הרבנות בכלל, ואז עלתה לשידור אחת מחברות כנסת.
אותה ח”כית לא היתה אישה דתייה – למעשה, היא סמלה את ההפך הגמור. אך למרבה ההפתעה היא אמרה שאין לה בעיה עם השאלה היכן ייקבר החייל:
“אני ממש לא מבינה למה אנשים עושים עניין מהשאלה הזאת. הרי אנחנו לא מאמינים בהישארות הנפש, מה זה משנה איפה קוברים את גופת החייל?”
את תשובת המראיין לא אשכח לעולם: “כנראה שרוב הציבור בישראל לא חושב כמוך. כנראה שרוב הציבור בישראל כן מאמין בהישארות הנפש”.
אז בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שהוא לא מאמין בהישארות הנפש – הפנו אותו לפרשת תולדות. אם עֵשׂו מתחרט, שאנחנו נמכור…?
