השבוע השתתפתי בהרצאה בשכונה שבימי חמישי ובמוצאי שבת רחובותיה ריקים, כיון שתושביה הנמנים על אלו המודאגים מאוד מהרפורמה המשפטית, נוהגים להשתתף בהפגנות המתקיימות בימים אלו.
כדי למנוע התלקחות במהלך ההרצאה, הורה לי המארגן לעסוק בפיתוח האישיות, כדי לא להרגיז את הפלורליסטיים שלא אוהבים לשמוע דעות הפוכות משלהם בלי להתרגז.
“מסתבר שלא רק אנו לא מחליטים לבד. גם אתה לא. ההבדל בינינו מתגלה בהחלטתנו מי יחליט בשבילנו.
כשסיימנו לעסוק בקונצנזוס, מישהו הרים את היד, אמר שקוראים לו עמרי, ויש לו בקשה.
“אשמח לדעת, מה דעתך על המהפכה המשפטית, שהנציגים שלך מבקשים להעביר בכנסת”.
הבטתי לכיוונו של המארגן כדי לבדוק אם מותר לי להשיב. הוא נראה לחוץ. אותם המארגן לא הדריך מה לא לשאול, שכן אינם דתיים, וידוע שרק לדתיים ניתן להורות, בשם הפלורליזם כמובן, על מה מותר להם לדבר ועל מה לא, ולו בשל העובדה שדתיים אינם רשאים להאשים חילוניים בהדתה, בכפייה או בסתימת פיות.
כשהמארגן לא הגיב השבתי לו.
“לפני שאציג בפניך את דעתי, מעניין אותי לדעת מנין לך מי הנציגים שמייצגים אותי בכנסת?
“נו באמת… אהרן”, עמרי צחק, “אתם הרי לא בוחרים במי שאתם רוצים. אצלכם הרבנים מחליטים במי לבחור. אתם לא מחליטים לבד כמו אצלנו, נכון?
“יכול להיות”, עניתי, אלא בעניין זה אינכם שונים מאתנו.
“האם אתה בחרת את נציגי הרשימה הדמוקרטית לה הצבעת או שמועצת החכמים שלה קבעה מי יופיע בה? כשאתה צועק דמוקרטיה, האם אתה מתכוון שאתה בעד רשימה דמוקרטית שלא אפשרה לך לקבוע מי יעמוד בראשה כדי לנאום בהפגנה למען הדמוקרטיה?
“מסתבר שלא רק אנו לא מחליטים לבד. גם אתה לא. ההבדל בינינו מתגלה בהחלטתנו מי יחליט בשבילנו. האם מועצת חכמים המונה רבנים רבים או מועצת מפלגה שבה היו”ר הוא גם החבר, גם המבקר, וגם המחליט. אנו מעצבים את דעתו לפי דעתם של חכמי התורה, ואתה מעצב אותה לאחר שבררת מה דעתם של גדולי הלוחמים, הסופרים, ההיטקיסטים או הרופאים.
“אתה מזלזל?”, עמרי כעס.
“ממש לא”, עניתי. “אם היינו עוסקים בענייני רפואה, מחשבים או ביטחון, ברור שהיה עלינו להתחשב בדעתם של המומחים. זהו תחום התמחותם. אך כשהנושא אינו תחום מקצועם, מה ערך מוסף יש בחכמתם המקצועית? תסביר לי אתה. מה הקשר בין רפואה לדמוקרטיה? מדוע מי שמבין באיך לנצח במלחמות, בכיבוי אש, מחשבים או סיפורת, יבין בערכים יותר ממך וממני? האם בגלל שהוא מומחה בתחום אחד הוא מומחה לכל? האם הכרעתו הרפואית של מומחה בתיקון מכוניות עדיפה על הכרעתך?
“זהו ההבדל, עמרי. החכמים במועצה שמעצבת את דעתך לא מבינים בערכים יותר ממך או ממני ובשלי כן. אצלנו החכמים הם אלו שלמדו תורה יותר ממני, ואצלך הם אלו שלא למדו יותר ממך ובמקרים מסויימים אפילו פחות, מה שלא מונע מהם להיאבק בתורה של אלו שלמדו יותר ממני. אצלנו הדעה מעוצבת על פי בית המדרש ואצלך על פי בית המשפט.
“אם אינך מעצב את דעתך על פי דעתם, לשם מה חכמיך מופיעים בתקשורת השכם והערב רק כדי להסביר לך עד כמה הרפורמה מסוכנת? את מי הם מבקשים לשכנע? וכי אינם יודעים שאינך מעצב את דעתך על פי דעתם. אם אינך מושפע מדעתם, כיצד זה כמעט כל עובדי ההיי טק הגיעו לאותה מסקנה אף שאין קשר בינה ובין תכנות? איך קרה שרופאים, מלואימניקים, טייסים, ראשי הממשלה כושלים, רמטכ”לים וראשי המוסד ושב”כ, ואפילו אנשי האקדמיה הדוגלים בפלורליזם, לפתע מתנבאים בלשון אחת? האם אין בכך כדי לסתור את טענתך? הייתכן שכלי תקשורת המקדשים את הגיוון ידברו בקול אחד?
“לא נראה לי. אנו החרדים יודעים טוב מכולם, שאם כולם מחזיקים באותה דעה, אין זאת אלא משום שכולם החליטו, משום מה, לעצב את דעתם על פי דעתו של אדם אחד המורה להם מה נכון ומה לא. אצלנו האנשים האלה מכונים רבנים וגדולי תורה, ואצלך, שופטים, טייסים או רמטכ”לים. אצלנו מכונה דעתם – דעת תורה, ואצלכם – דעת בני אדם. אנו בוחרים לעצב את דעתנו בהתאמה לדעתם של אנשים בגלל שלמדו תורה יותר מאתנו, ואתה בחרת להישמע לדעתם של אנשים בשל התפקיד שמלאו, וזאת למרות שתפקידם אינו הופך אותם למבינים או יודעים יותר ממך בתחום המדובר.
“כשאתה שואל מה דעתי על הרפורמה, עמרי, אינך באמת מתכוון לשאול לדעתי, שכן כבר הצהרת שאין לי דעה משלי. אתה רוצה לדעת אפוא מה דעת רבותיי, שעל פי דעתם אני מעצב את דעתי.
“אך כיון שאינך מסכים ועדיין חושב שבשונה ממני, אתה דווקא כן מעצב את דעתך בעצמך, אשמח אם תואיל להציג בפני את דעתך המקורית על הרפורמה, ולאחר מכן אציג אני מה חושבים עליה אלו המעצבים את דעתי שאינה מקורית. שידוע הדבר ומפורסם, כי מקורי ואינו מקורי, מקורי קודם.
“יש לי דעה מגובשת בעניין”, ירה עמרי, “ואכן, בשונה ממה שאמרת, אכן גיבשתי אותה לבד.
“אני נגד המהפכה המשפטית – משטרית, משום שאני נגד ההלכה ובעד הדמוקרטיה, ומשום שבית המשפט הוא החומה האחרונה המגנה על מדינת ישראל הדמוקרטית מפני השתלטות ההלכה על המדינה.
“ואתה באמת מאמין שהרוב שבחר את חברי הכנסת מעוניין להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה? מילא החרדים, אבל חילוניים? אתה באמת מאמין שהם חפצים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה? נראה לך שהם יפעלו נגד עצמם?
“אולי הם לא מעוניינים במדינת הלכה על מלא, כמו החרדים” השיב עמרי, “אך כנראה הם בכל זאת בעד שהמדינה תהיה יותר יהודית, אם היא תהיה יותר יהודית, היא תהיה פחות דמוקרטית, ואני הרי בעד הדמוקרטית. לכן אני נגד.
“זה בסדר להיות נגד”, הסכמתי, “אלא שאם למרות שהרוב רוצה שהמדינה תהיה יותר יהודית ופחות דמוקרטית, המיעוט בכל זאת יכפה על הרוב את רצונו שהמדינה תהיה יותר דמוקרטית ופחות יהודית, בכך תהיה המדינה לא רק פחות יהודית אלא בעיקר פחות דמוקרטית. שהרי מהי מדינה דמוקרטית, אם לא מדינה המנוהלת לפי רצון הרוב? ואם המיעוט יכריח את הרוב לנהוג לפי ערכיו, איפה הדמוקרטית? אז תגיד לי אתה, מה עדיף? שהרוב יקבע והמדינה תהיה אולי פחות דמוקרטית אבל יותר יהודית או שהמיעוט יכריח את הרוב, ואז המדינה תהיה גם פחות יהודית וגם פחות דמוקרטית?
עמרי כעס.
“נו אהרן… מה אתה עושה פלפולים, אנחנו לא בישיבה. אם אינך מבין, אומר זאת יותר ברור – אני בעד “מדינת כל אזרחיה”, בסדר? אותי לא מעניינת היהודית, מעניינת אותי הדמוקרטית.
“זה בסדר גמור”, עניתי. “אנחנו במדינה חופשית. מותר לך לחשוב כך. אלא שאם המדינה תהפוך למדינת כל אזרחיה כדי להפוך ליותר דמוקרטית ופחות יהודית, יהיה עלינו להחליף את המנון המדינה ואף לתרגם אותו לערבית, כדי שאזרחיה הלא יהודים החפצים שתהיה דמוקרטית וממש לא יהודית, יוכלו אף הם להזדהות אתו.
“אין לי בעיה עם זה”, הפתיע אותי עמרי. ההמנון אינו קדוש. אם בשביל הדמוקרטית נצטרך להחליף אותו, ולשיר אותו בערבית, נחליף. זה לא מפחיד אותי. הדמוקרטיה שווה את זה.
“יכול היות”, “עניתי, אולם כדי שהמדינה באמת תהיה דמוקרטית אין די בכך. אחרי שהחלטנו שהמדינה תהיה מדינת כל אזרחיה ולא יהודית, ניאלץ גם לאפשר זכות בחירה לערביי השטחים, אלא שאם זה יקרה, יתברר לפתע, שהמדינה תהיה, גם לא יהודית כמו שאני רוצה, וגם לא דמוקרטית כמו שאתה רוצה”.
“זה לא יקרה”, התעקש עמרי. “יש לנו לכך תכנית מסודרת. עוד לפני שנחליט שהמדינה הופכת מיהודית לכל אזרחיה, אנו נשיב לפלסטינים את השטחים הכבושים כדי שיקימו מדינה, וכשתהיה להם, שוב לא יוכלו לבחור את הנציגים לכנסת שלנו, וכך מדינת ישראל תישאר דמוקרטית למרות שכבר לא תהיה יהודית.
“גם זה בסדר. אך כדי שהיא תהיה כזאת, לא נוכל להחזיר רק חלק מ”השטחים” אלא את כולם, כולל שייח מוניס.
“אז נחזיר גם אותה”, ענה עמרי בלי למצמץ, “הדמוקרטית חשובה אפילו משייח מוניס.
“אבל שייח מוניס זה בתל אביב”, היתממתי. גם אותה נחזיר? וגם אם כן, מה נעשה עם חוק השבות? הרי אם המדינה כבר לא יהודית, גם אותו נצטרך לבטל. אך אם נבטל אותו, יגיעו הנה ההם מ”השטחים הכבושים”, ובשם “איחוד משפחות” ו”זכות השיבה”, ידרשו להתאזרח במדינה הדמוקרטית הלא יהודית, ובשם השיוויוניות נידרש להנפיק להם אזרחות, והם ישובו לתל אביב ששמה ישונה בחזרה לשייח מוניס, וכשזה יקרה, הרי שנינו יודעים שהדמוקרטית תלך בעקבות היהודית, והמדינה הלא יהודית, תהפוך גם ללא דמוקרטית.
“אתה מבין עמרי? אתה במלכוד. אם מדינת ישראל תפסיק להיות יהודית ותישאר רק דמוקרטית, גם דמוקרטית היא כבר לא תהיה, ואם היא תישאר יהודית, גם אם עקב כך תתכווץ מעט הדמוקרטית, זה עדיף. תגיד אתה, מה עדיף? קצת דמוקרטית והרבה יהודית או לא יהודית ולא דמוקרטית?
לכן אתה זקוק ליהודית. כי בלעדיה, גם דמוקרטית היא לא תהיה. וכדי שהיא תישאר יהודית, אתה זקוק לנו – החרדים, כי בינינו, בזכות מי נשמר הרוב היהודי במדינה הדמוקרטית, בזכותנו. וזה מה שלא הוגן בכל הסיפור.
“מצד אחד אתה רוצה שהחרדים, בשם היהודית, ימשיכו לשמור על הדמוגרפיה של המדינה שאתה חפץ שתהיה דמוקרטית אך לא יהודית. ואז, כדי לשמור על הדמוקרטית, תגביל את היהודית שרק בזכותה המדינה שלך דמוקרטית, וזה, לא רק לא דמוקרטי אלא גם לא מוסרי.
“הבנת עמרי? ככה זה כשהערכים מעוצבים לפי הצרכים. שכך פועלת השיטה, אנו מגלים לפתע עד כמה הפרשנות שלנו לערכים גמישה, וזה מטריד מאוד את השכל הישר.
“צרכים מגיעים מהלב וערכים מן השכל. לכן, כשהשכל מגלה שהערכים שלו מתאימים את עצמם לצרכים של הלב, השכל מתכווץ, וכשזה קורה, אין לו דרך להסביר מדוע ערכיו נכונים. כדי שזה לא יקרה יש צורך בשידוד מערכות. בשינוי השיטה. כפי שמובא בפרשת השבוע.
פרשת ויקרא נפתחת בפסוקים: “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”.
“האם שאלת את עצמך”, עמרי, מדוע הקב”ה לא ציווה את משה בהר סיני את כל המצוות? לשם מה הוא קורא לו לאוהל מועד כל אימת שהוא חפץ ללמד את עם ישראל מצווה חדשה? וחוץ מזה, האם ישנה סיבה לעובדה שמצוות הקרבנות נבחרה להיות המצווה הראשונה שניתנת למשה באוהל מועד?
בהחלט.
בציווי הקרבנות מאלצת אותנו התורה להחליט מי במרכז? רצוננו או רצון השם.
המצווה הראשונה הנאמרת למשה באוהל מועד היא “אדם כי יקריב מכם קרבן להשם”, כדי ללמד שלא הקב”ה מקריב לנו, אלא אנחנו לו. שלא הוא צריך את קרבנותינו אלא אנחנו זקוקים להם.
מצוות הקרבנות מזכירה לנו שאם אנו מקריבים להשם ממוננו אין אלא משום שרצונו ניצב במרכז חיינו ולא רצוננו. שרצונו בקרבן חשוב מרצוננו בממון. וזהו שנאמר: “אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצנו לפני ה'”, וביאר רבי אברהם אבן עזרא: “שיקריבנו ברצונו ולא באונס”, לפי שאין תועלת בקרבן הבא מתוך כפיה או אי רצון, שכן תכליתו להזכיר רצונו שלי מי חשוב יותר.
הבהרה זו אינה דבר של מה בכך, חשובה היא משום שהיא מאפשרת לאדם להכריע בשאלה – כיצד עלינו לנהוג כשרצוננו ניצב בסתירה לרצון השם, ובכך מסייעת לנו להתגבר על מרידת צרכי בערכי השכל.
זו גם הסיבה שהקב”ה לא ציווה את משה בהר סיני את כל המצוות. כדי שבני ישראל יראו במו עיניהם שאפילו משה אינו מחליט לבד. שאפילו השופט העליון של עם ישראל כפוף להקב”ה.
“עכשיו, עמרי, תחליט אתה את מי תעדיף. את מי שלמרות שהוא שופט עליון יש מישהו מעליו, או את מי שבגלל שהוא שופט עליון אין סמכות גבוהה ממנו. את השופט, שכאשר הוא טועה עליו להביא קרבן, או את זה שאף פעם לא טועה.
“ולמה אתה חושב שהשופטים אף פעם לא טועים?”, שאל עמרי. הרי אין זה סוד ששופט מחוזי פוסל לא פעם את החלטותיו של שופט שלום, ולא פעם גם קרה ששופט עליון הפך את החלטתו של שופט מחוזי. שופטים הם בני אדם, ואף אחד לא טוען שאינם טועים.
“נכון מאוד”, עניתי. “וזו בדיוק הבעיה. אם שופט עליון מבטל החלטה של שופט מחוזי אות היא ששופטים מסוגלים לטעות, ומכאן שגם שופטי העליון יכולים לטעות. אלא שבעוד את טעויותיו של שופט מחוזי יש מי שיתקן, את של אלו שמתקנים אותו אין מי שיתקן כשהם טועים, משום שאין מעליהם אף אחד. כי אין להם אוהל מועד.
לכן, לפני שאתה זועק בהפגנה – דמוקרטיה… בושה… חשוב נא מה אתה באמת מעדיף. מדינה שבה, שופטים עליונים מביאים קרבן כשהם טועים, או מדינה שבה אין מי שיתקן את השופטים ולכן הם אף פעם לא טועים.
שבת שלום.
