במאי 1944 החל גירוש היהודים ממזרח הונגריה לאושוויץ. מנהיגים יהודים מבודפשט שלחו מברק בהול לפקידי משרד החוץ האמריקני, ובו הפצירו להפציץ את מסילת הרכבת המוליכה לפולין, תוך ציון המיקום הטוב ביותר לבצע זאת – בין קוֹשִׁיצֶה ופְּרֶשוֹב.
פקידי משרד החוץ העבירו את המברק למשרד המלחמה, וזה בתורו הגיש אותו לאגף המבצעים, שקבע כי מדובר בהצעה “לא מעשית”, משום שהיא “תוכל לצאת אל הפועל רק אגב הטיית סיוע אווירי ניכר החיוני כעת להצלחת כוחותינו שעסוקים במבצעים מכריעים”.
למפקדי הטייסת ה-42 של ארצות-הברית שהוצבה בצ’כיה נודע על חווה גרמנית לגידול סוסים מזן ייחודי ונדיר השוכנת בקרבת מקום…
בתרגום לעברית: “יהודים, אל תבלבלו לנו את המוח, יש לנו עכשיו כאבי ראש גדולים יותר לטפל בהם!”
האם האמריקנים נהגו כך תמיד? ממש לא. היו חריגים שהם בחרו להציל, למרות שהדבר גרם להם כאב ראש והצריך הקצאת משאבי לחימה יקרים שהופנו מ”מבצעים מכריעים”.
אחד האירועים הללו התרחש באפריל 1945.
למפקדי הטייסת ה-42 של ארצות-הברית שהוצבה בצ’כיה נודע על חווה גרמנית לגידול סוסים מזן ייחודי ונדיר השוכנת בקרבת מקום, והמודיעין האמריקני העריך שעם הגעת הצבא הרוסי המורעב, יישחטו הסוסים ובשרם ישמש למאכל.
בעקבות המידע הוחלט לצאת למבצע צבאי להצלת הסוסים.
כדי להצליח במשימה נדרשו האמריקנים מצד אחד להזדרז ולהקדים את הרוסים, שחנו במרחק שִשים וחמישה ק”מ מחוות הסוסים והתקדמו במהירות, ומצד שני לחדור לשטח הגרמני מתחת לאפם של החיילים הגרמנים שהתעקשו להמשיך בלחימה למרות שהמלחמה כבר הוכרעה.
כך יצא לדרכו ‘מבצע קאובוי’.
כוח משימה מיוחד של שריון ורגלים שהיה עסוק במאמץ המלחמתי הוסט מיעדו המקורי, נכנס למובלעת הגרמנית והצליח לחלץ את הסוסים הנדירים תחת אש כבדה.
המבצע המוצלח צוין לשבח ובמחמאות מקיר אל קיר של סנאטורים משתי המפלגות על “מאמציהם ההירואיים של אנשי היחידה המיוחדת”.
ומה באשר ל”מבצעים המכריעים” שהצבא האמריקני עסק בהם, ובגללם לא התאפשרה הצלת יהודים שהיו בדרכם למחנות המוות? על כך ענה הרב מאיר ברלין זצ”ל שנתיים קודם לכן, בעיצומה של השמדת היהודים באירופה.
היה זה לאחר שנפגש עם הסנאטור אמריקאי רוברט ואגנר כדי לבקש ממנו שארצו תתגייס בכל זאת “לעשות משהו” למען היהודים הנטבחים.
כשהשיב לו הסנאטור כי אין הרבה מה לעשות וידיו כבולות, אמר לו הרב משפט מצמרר: “אילו נטבחו סוסים כמו שנטבחים יהודי פולין, היתה קמה צעקה גדולה לפעול נגד התאכזרות כזאת לבעלי-חיים”.
דברים אלה מעוררים שאלה עצומה: איך ייתכן הדבר? יחידת שריון שלמה הוסטה ממשימותיה כדי להציל סוסים גזעיים אגב סיכון חיי חיילים, אך כשיהודי הונגריה התחננו על נפשם – משרד המלחמה האמריקני מצא עניינים חשובים יותר לעסוק בהם? יפה שהאמריקנים רגישים כל-כך לבעלי-חיים, אך מדוע לא נותרה להם מעט חמלה גם על יהודים?
תשובה לשאלה נוקבת זו מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת ראה מזכיר משה לבני ישראל את מעמדם הייחודי, שנאמר: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה’ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה” (דברים יד, ב)
מייד לאחר מכן מפרטת התורה את סימני טהרה המתירים בעלי-חיים באכילה – “כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” ויקרא יא, ג)
האם קיים קשר בין היותנו עם סגולה לבין אכילת בעלי-חיים? מסתבר שכן.
ההתפתחות המוסרית של האנושות הובילה כידוע להקמת ארגונים מתקני-עולם השואפים להפוך את עולמנו למקום טוב יותר – ארגוני איכות-הסביבה, תנועות שלום, פעילים למען זכויות בעלי-החיים ועוד. תופעה זו כשלעצמה ראויה וטובה ללא ספק, אלא שרגישות מוסרית מוגברת עלולה ליצור חורבן והרס: המוסריות עלולה להפוך לאטימות, והרגישות – לקהות חושים.
‘מבצע קאובוי’ להצלת עדר סוסים בעיצומה של מלחמה מעיד ללא ספק על רגישות מוסרית גבוהה. אך העובדה שלא ננקטו מאמצים כלשהם להצלת חיי יהודים שהובלו אל מותם מלמדת על רגישות מוסרית בררנית ופסולה.
כדי לקבוע אם רגישות מוסרית היא חיובית או שלילית, עלינו לבחון את שורשיה: מה קובע את ערכי המוסר – הציווי האלוהי או הרגש האנושי?
פרשת השבוע עוסקת בסוגייה זו ומזהירה מפני סכנות המוסר הבררני המבוסס על רגשות ולא על ערכים. הרגשות מתעוררים בנו בהתאם לפרשנות שאנו נותנים לנתונים הנקלטים בחושים, וטבעה של פרשנות זו שהיא משתנה לפי הנסיבות. אם זהו הבסיס למוסר, התוצאה היא מוסר בררני.
אם הבסיס למוסר הוא אנושי-בררני, עם הזמן תתפתח מוטציה מוסרית מסוכנת המצדיקה הסטת משאבים כדי להציל סוסים אך לא יהודים.
מסיבה זו, עוד בטרם מלמד משה את סימני הטהרה בבעלי-חיים הוא אומר: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה” – ללמד כי החברה המערבית אמנם דואגת לרווחתם של בעלי חיים באיצטלה מוסרית, אך זהו מוסר בררני הנסמך על רגשות, ואילו המוסר היהודי נקבע בדעת תורה ומחייב את הלבבות להימשך אחריו ולא להפך. זהו סדרם הנכון של דברים.
מדוע “כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” למרות שהטבעונים רואים בכך מעשה לא מוסרי? כיוון ש”עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אם המדד למוסר הוא תורת ה’ – כי אז מה שהתירה התורה הוא מוסרי, ומה שאסרה אינו. ועל כן, גם אם האנושות כולה תהפוך לצמחונית מבחינה אידיאולוגית, אנו נמשיך לאכול בשר כיוון שהתורה התירה זאת. לכך נסמכו פסוקים אלה, ללמד שלא הרגש האנושי הוא בסיס המוסר היהודי אלא התורה.
פרשת השבוע מלמדת כי בעולם שכללי המוסר בו מבוססים על רגשות (נעלים או פחות) תמיד יימצא מי שיעדיף סוסים על פני בני-אדם, בעיקר אם מדובר ביהודים.
