מעשה בווזיר שלקח איתו את בנו בדרכו לארמון הסולטן במטרה ללמדו את סודות המקצוע, למען יוכל להיכנס לנעליו בבוא העת.
בכניסתם לארמון התברר לווזיר שהסולטן עודנו ישן, וניצל את ההזדמנות כדי ללמד את בנו דבר או שניים ברזי הווזירות: ראשית, לעולם אין להעיר את הסולטן משנתו. שנית, לסולטן לא מייעצים, אלא אם כן מתבקשים לעשות זאת בפירוש.
בהקיץ הסולטן משנתו הבחין בווזיר ושמח מאוד. “טוב שאתה כאן. בדיוק כעת חשקה נפשי בחצילים. מה תאמר? האם חצילים הם מאכל טוב או רע?”
סימן הווזיר לבנו בזווית העין לאמור: הקשב לתשובתי, שמלאכת מחשבת היא.
“הוד מעלתו הסולטן, אם חשקה נפשך בחצילים – רשאי אתה לאכול מהם כאוות נפשך, שהרי ראויים הם להוד מעלתך, מעדן נאה לשולחן מלכים! אפשר לצלותם באש, לטגנם בשמן עמוק או להגיש מתובלים ברוטב חריף או מתקתק. ובכלל, חצילים תאווה הם לעיניים ומטעמים לחֵך! יאכל הסולטן וישבע…!”
“ידעתי”, הפטיר הסולטן בסיפוק, “ידעתי שיש לי טעם של מלכים”. ושוב נרדם. כשהתעורר בשנית, הווזיר עדיין ניצב מולו.
כשהרצון מתנגש במוסר, השׂכל לא ישכנע את האדם לא לרצות בדבר-מה, אלא יסביר לו שעליו “לעדכן” את הנורמות המוסריות שלו ולהמשיך בניסיונות להשיגו.
“יודע אתה”, אמר הסולטן, “הרהרתי שוב בדבר. נראה לי שחצילים אינם מאכל ראוי כלל ועיקר. עצם המחשבה עליהם גורמת לי צרבת…”
“בוודאי!”, מיהר הווזיר להשיב בלי למצמץ, “הרי רק וזיר אוויל יציע לסולטן שלו לסעוד לבו בחצילים. ירק ירוד הוא זה, חסר כל ערך תזונתי וגם עתיר חומציות! שהסולטן יאכל חצילים? שהשונאים שלו יאכלו! בינה יתרה נתן הבורא באדוני הסולטן, ותרחק דעתו מן החצילים עד לקצה האחרון…”
חיוך רחב התפשט על פניו העייפות של הסולטן, ולפני שאחזתו שוב השינה ברך את מזלו הטוב והודה לווזיר על עצותיו המחכימות.
בדרכם הביתה שאל הבן את אביו לפשר עצותיו המשתנות, וכך השיב לו האב:
“דע לך, בני, היום למדת את השיעור הראשון והחשוב ביותר באמנות הווזירות. זכור זאת היטב. תמיד נייעץ לסולטן רק את שברצונו לשמוע. אנחנו וזירים של המלך, לא של החצילים”
אלא שגם אם המשל נראה לכם מופרך, מסתבר שגם אנחנו כאלה.
במשך אלפי שנים עסקו הפילוסופים בחיפוש אחר שורשי המוסר. היו שטענו כי המוסר נגזר מהתועלת החברתית המופקת ממנו. היו שאמרו כי הוא בלתי תלוי; אחרים ניסו לייחסו לשכל, שלדעתם הוא מקורו.
ואולם, בפרשת השבוע מתברר כי כולם רחוקים מן האמת.
בפרשת וירא מתארת התורה שלושה אירועים שלכאורה אין כל קשר ביניהם: הפיכת סדום, מעשה אבימלך ושרה, וגירוש ישמעאל.
מבט מעמיק מגלה כי אירועים אלה, למרות שהם נראים מנותקים זה מזה, קשורים היטב זה בזה.
לאחר שאבימלך השיב את שרה לאברהם, הוא שאל: “מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה”? ומדוע לא סיפרת ששׂרה אשתך היא ולא אחותך? על כך השיב לו אברהם: “כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי” (בראשית כ, יא).
במבט ראשון נראית תשובתו של אברהם לאבימלך חריפה מאוד. האומנם כל מי שאין בו יראת שמיים הוא בהכרח מועמד להפוך לרוצח…?
על כך משיב הנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל:
“הֵן אֱמֶת שֶׁיֵּשׁ כָּאן דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֲבָל אֵין זֶה מִצַּד יִרְאַת אֱלֹקִים אֶלָּא מֵחֲמַת שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי. שֶׁמִּי שֶׁאֵין בּוֹ יִרְאַת אֱלֹקִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ הַמַּכְרִיעַ אֶת דַּעַת הָאָדָם.” (העמק דבר, שם)
במילים אלו מבאר הנצי”ב כי קיים הבדל מהותי בין מוסר שמקורו ביראת ה’ למוסר המושתת על שכל אנושי. השאלה היא – למה? ומה פסול יש בכך אם נייסד את המוסר על מצע השׂכל? האם מי שאין בו יראת אלוקים אינו יכול להכריע את יצרו באמצעות שׂכלו?
כאן בדיוק נמצאת נקודת החיבור בין שלושת האירועים המוזכרים לעיל.
לפי הסבר הנצי”ב, בפסוק זה מבהיר אברהם לאבימלך את מגבלות המוסר וקובע כי אין אין הבדל משמעותי בין מוסר סדום למוסר גרר, למרות שבסדום אסרו על הכנסת אורחים ובגרר איפשרוה.
מדוע? כיוון שמוסר המבוסס על שׂכל אנושי הוא מוסר מסוכן.
בתשובה זו מלמד אברהם כי החלק הנעלה ביותר ביהודי אינו השׂכל כי אם הרצון, ואם לדייק – כיבושו. מדוע? משום שהשכל הוא משרתו של הרצון ולא אדונו. מוסר המבוסס על השכל יתקיים רק במידה ושניהם עולים בקנה אחד, וכאשר הרצון רוצה – אין השכל מסוגל להכניעו באמצעות טיעונים מוסריים.
כשהרצון מתנגש במוסר, השׂכל לא ישכנע את האדם לא לרצות בדבר-מה, אלא יסביר לו שעליו “לעדכן” את הנורמות המוסריות שלו ולהמשיך בניסיונות להשיגו.
השכל, מלמד אברהם, הוא ה’ווזיר’ של הרצון, ולכן תמיד ימצא טיעונים שיניחו את דעתו. בתשובתו לאבימלך מסביר אברהם כי כל עוד הוא – אבימלך – אינו חושק בשׂרה, לקיחת אשת-איש תיראה בעיניו מעשה לא מוסרי; אך אם יחשוק בה, השׂכל כבר ימצא עבורו עד מהרה צידוק המתיר לו לקחתהּ על אף היותה אשת-איש.
זה החידוש של אברהם: אם מקור המוסר הוא שׂכלי, אותו שׂכל העשוי לייצר מוסר חיובי בנוסח גרר עלול להוליד גם מוסר שלילי בנוסח סדום. גם קפיטליזם וגם קומוניזם. גם הומניזם וגם פשיזם.
לכן, קובע אברהם, מי שרוצה להיות מוסרי באמת, עליו לחפש את שורשי המוסר האמיתיים במקום אחר. לא בשׂכל, אלא דווקא מעליו.
מסיבה זו מספרת התורה על גירוש ישמעאל מייד לאחר מעשה אבימלך.
מה הקשר? פשוט מאוד. האם שאלתם את עצמכם איך עולה על הדעת שדווקא אברהם, שהצטיין ביותר בהכנסת אורחים, גירש מביתו את ישמעאל בנו? מה ישיב להגר אם תטען נגדו ש”עניי עירך קודמים”?
התשובה ברורה: אברהם ישיב לה כי המוסר שאליו הוא מחויב אינו מבוסס על השׂכל, אלא על ציווי אלוקי.
לכן, כשהבין אברהם כי ה’ מעוניין בכך שיכניס אורחים – הוא עשה זאת במסירות, גם כשהיו האורחים ערבים המשתחווים לאבק רגליהם. וכל עוד ה’ לא ציווהו לגרש את ישמעאל, הוא לא עשה זאת למרות הפצרותיה של שרה. אך משנצטווה “גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ”, מיהר אברהם להתאים את המוסר שלו לרצון ה’ ולא לתכתיבי השׂכל.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי אצל אומות העולם מקורה של המחויבות למוסר הוא בשׂכל, ואילו ביהדות מקורה הוא בציווי הבורא. לפי אומות העולם המוסר השכלי משרת את הרצון, וביהדות הרצון משועבד לציווי ה’ שהוא מקור המוסר.
יחי ההבדל הקטן.
