על הקיר בביתו של הרב אברהם חמרה זצ”ל – רבה של יהדות סוריה, היתה תלויה במשך שנים תמונה גדולה שנראית בה מערת קבורה חצובה בסלע.
איש לא ידע מה פשרה, ואיש גם לא שאל. הכל הניחו שזוהי מערת קבורתו של רבי יהודה הנשיא בבית-שערים.
הרכב עצר בבית-קברות ליד העיר חומס, והקצין הורה להם לרדת. על האדמה היו מוטלות שמונה-עשרה גופות, והקצין ציווה על הרב לטפל בקבורתן.
כשהגעתי לביקור ניחומים לאחר פטירתו, הראו לי בני משפחתו את התמונה, ואחיו שייבדל לחיים ארוכים גולל בפני את סיפורה.
היה זה בשנת 1973, מיד אחרי חגי תשרי, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. באחת לפנות בוקר נשמעו דפיקות חזקות בשער הברזל בבית הרב חמרה בדמשק. פתח הרב את השער וראה לפניו קצין מודיעין בכיר במוח’אבראת הסורי, ומאחוריו יו”ר ועד הקהילה סאלים תוּתח.
הקצין הורה לרב להצטרף אליהם, וכששאלוֹ הרב לאן מועדות פניהם, השיב הקצין בפנים חתומות – “כשנגיע תדע”.
הרכב עצר בבית-קברות ליד העיר חומס, והקצין הורה להם לרדת. על האדמה היו מוטלות שמונה-עשרה גופות, והקצין ציווה על הרב לטפל בקבורתן. “אלה טייסים ישראלים שהופלו בידי הנ”מ הסורי. אני יודע שאתם מייחלים לניצחון ישראלי במלחמה, אך כפי שאתה רואה – מדינת ישראל עומדת להפוך להיסטוריה”.
הרב חמרה זצ”ל, שנודע באהבתו לכל יהודי, טיפל בגופות החללים ביראת כבוד, ודמעותיו הרטיבו את סרבליהם המוכתמים בדם. כשסיים את מלאכתו, סידר את ארונותיהם במערת קבורה חצובה בסלע, וכשהחל באמירת ‘אל מלא רחמים’ השמיע אחד החיילים הסורים קללה והטיל את מימיו על הארונות.
הרב שב לביתו לפנות בוקר, ואיש לא הרהיב עוז לשאול להיכן נלקח. כולם העדיפו לא לדעת. חוץ ממנו ומרעייתו שתחיה, לא ידע איש כי קבורת הטייסים בישראל לאחר חילופי השבויים בתום המלחמה התאפשרה רק בזכותו.
הרב תלה את התמונה על הקיר לזכר אותם נופלים שטיפל בקבורתם. הכל חשבו שזוהי מערת רבי יהודה הנשיא, שכן הרב היה אלוף השתקנים, ופרט לאשתו ששמרה על סודו לא הכיר איש את הסיפור האמיתי מאחוריה. הוא הדין בסיפורים נוספים שלקח אתו לגן-עדן במקום להתהדר בהם בחייו, ואשר יישארו חסויים לעד.
לכן לא התפלאתי כאשר ראש המוסד אמר לבני המשפחה במהלך השבעה: “אתם לא באמת מכירים את אבא שלכם, ולעולם לא תדעו איזו זכות היתה לכם להיות ילדיו”.
באחת מפגישותינו שאלתי אותו מדוע הוא שומר על שתיקה ואינו מספר על מעשיו למען עם ישראל, למרות שיציאת יהודי סוריה רשומה על שמו באופן בלעדי.
הרב צחק, ואמר בצניעותו האופיינית: “מי שלא עשה כלום בחייו – על מה ידבר? מי כמוני יודע כמה פעמים הציל אותי הקב”ה ושמר עלי. איך אוכל לומר שאני עשיתי את הדברים המיוחסים לי? זהו שקר! זה לא אני, זה הקב”ה. אז על מה אדבר?
“אנשים חושבים שצניעות היא מידה נעלה, אבל אין הדבר כן. הצניעות היא חובה. כשאדם חושב שהוא העושה, אין לו באמת על מה להצטנע. אם באמת עשה – מדוע להסתיר זאת? אבל כשאדם יודע שהקב”ה מנהל את העולם, ושהוא לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, לא רק שאין לו סיבה להתפאר, הוא מוכרח להיות צנוע, משום שהמתכבד במה שלא עשה – שקרן הוא.
“צניעות איננה מעלה. היא חובה”, אמר הרב, וכמו בדברים אחרים צדק גם בכך. וזה כתוב בפרשת השבוע.
בפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר א, א), הפותח את חומש במדבר, מתארת התורה את המקום שבו בחר הקב”ה לדבר עם משה – אוהל מועד.
על פסוק זה מקשה המדרש: מובן מדוע נכתב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי” – שכן עלינו לדעת מי דיבר ואל מי. אך “בְּאֹהֶל מוֹעֵד” למה לי? מדוע חשוב לדעת היכן התקיים הדיבור?
ועל כך משיבים חז”ל:
“עַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד דִּבֶּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה… וְאַחַר כָּךְ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן… וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי… כֵיוָן שֶׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד, אָמַר: יָפָה הִיא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ח): ‘וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ'”. (הובא ברבנו בחיי שם)
כל עוד לא נבנה המשכן, מלמדים חז”ל, דיבר הקב”ה עם משה בגלוי, אך מרגע שעמד על תִּלו – דיבר עמו בסתר, ללמד כי יפה הצניעות לעובד ה’.
כאן מתעוררת שאלה: אם הצניעות כה הכרחית לדיבור האלוקי – מדוע במצרים ובהר סיני דיבר ה’ עם משה בגלוי? אם הסנה ואוהל מועד הם מקומות שבשל צניעותם ראויים יותר לדיבור, מדוע דיבר עמו לעיני כלל ישראל לפני הקמת המשכן?
כדי ללמדנו צניעות מהי. כדי לנהוג בצניעות נדרש האדם לענווה. העניו הוא אדם המכיר בכך שמעלותיו אינן שלו, אלא הופקדו בידיו על-ידי הקב”ה, ועל כן אינו מתגאה בהן אלא מצניען, למען לא ייכשל בגאווה.
בענוותנותו ובצניעותו מוכיח האדם כי הוא מציב במרכז חייו את הקב”ה ולא את רצונו-שלו, ועל כן כשיתברר לו שה’ חפץ שישתמש במעלותיו כדי לסייע לבני דורו, לא יהסס להיפרד מצניעותו האופיינית ולעשות שימוש במעלותיו.
במדרש זה מלמדים חכמינו כי העניו מציב תמיד את צרכי הזולת לפני צרכיו, ולכן אם שימוש במעלותיו יועיל לזולת – הוא יגלה אותן, ואם לאו יצניען.
לכן מעידה התורה שהדיבור האלוקי התייחד עם משה גם בפרהסיה בהר סיני, וגם בצנעה באוהל מועד. בסיני דיבר עמו הקב”ה בגלוי, כדי שידעו בני ישראל שמשה הוא שליחו. אך משהכירו בכך, אין עוד צורך בדיבור בגלוי, ועל כן התייחד עמו הדיבור רק באוהל מועד.
מכאן שיפה היא הצניעות לכל אדם – ועל אחת כמה וכמה למי ששואף להנהיג. מנהיג טוב מציב את רצון הציבור לפני רצונו-שלו, ובדרישה זו עומדים בעיקר הענווים והצנועים. על כן אין ראוי להנהגה יותר מהם.
ממדרש זה למדים שאם פוליטיקאים מתווכחים מי מהם ראוי יותר להנהגה – איש מהם אינו ראוי באמת…
ומיהו הראוי לה? רק מי שטובת הציבור נמצאת לפני טובתו האישית ראוי להנהגה. מי שיש בו צניעות וענווה יכול להציב את רצון הציבור לפני רצונו. רק מי שטובת הציבור קודמת בעיניו לטובתו מסוגל לתלות בביתו תמונה המלמדת על גבורתו ואהבתו לעם ישראל ולא לספר עליהן לאיש.
ויהי רצון לפני אדון כל שיהיו הדברים לעילוי נשמת מחותני, הרב הגאון רבי אברהם בן טרה אסתר חמרה זכר צדיק לברכה.
