את יצחק פגשתי לראשונה בחוג בית, ומאז אנו נפגשים כמעט בכל הרצאה המתקיימת באיזור מגוריו.
בשבוע שעבר ניגש אלי יצחק בתום ההרצאה ואמר: “ודאי שמת לב שאני אורח קבוע בהרצאות שלך, ורציתי שתדע שלמרות שנראה כלפי חוץ שאני דורך במקום, הרבה דברים השתנו אצלי מאז פגישתנו הראשונה.
“לפני רגע אמרת שחזרת בתשובה”, התפלאתי, “ואם כן – העבֵרות שעשית הפכו לזכויות! מה בדיוק מדאיג אותך?
“היחס שלי לשומרי מצוות השתנה לגמרי. פעם הייתי מסתכל עליהם מלמעלה, והיום זה התהפך. התחלתי גם לשמור כמה מצוות, ואני מתקדם בקצב לא רע. אבל יש לי שאלה בקשר לכך: בניגוד לעבר, היום כבר ברור לי כמה מעשים אני נדרש לתקן. אני יודע כמה לשון הרע דיברתי, כמה זלזלתי בבין אדם לחברו, כמה נכשלתי בבין אדם למקום.
“הבעיה שאני לא טיפוס של פשרות, ולא מתחבר לסיסמאות כמו ‘לאט ובטוח’, ‘לקב”ה יש סבלנות’, ‘אלוקים לא דורש מהאדם יותר מכפי כוחו’. במצב כזה אני לא באמת יודע איך אני מגיע לראש השנה כשבאמתחתי רשימה כזאת של תקלות, ובעיקר – מה אני אומר לקב”ה?”
“לפני רגע אמרת שחזרת בתשובה”, התפלאתי, “ואם כן – העבֵרות שעשית הפכו לזכויות! מה בדיוק מדאיג אותך? הרי לפני שחזרת בתשובה לא ידעת שאתה עובר עברות, ומאז שהחלטת לשוב אתה כבר נזהר. איפה כאן הבעיה?”
“הבעיה שלי היא עם העבֵרות שנכשלתי בהן אחרי החזרה בתשובה, כשידעתי כבר להבחין בין מותר לאסור. הפתגמים והעצות שאתה נותן לי באמת יפים, אבל אם אני ממשיך להיכשל גם אחרי שכבר חזרתי בתשובה, התירוצים מפעם כבר לא יועילו. פעם היו לי המון תירוצים בראש השנה, אבל היום…? לכן אני פונה דווקא אליך, כי באיזשהו מקום אתה אשם במצב. לפני שהכרנו הייתי ‘מסודר’, לא ידעתי שהתורה מן השמים, הייתי תינוק שנשבה, אבל היום – אילו תירוצים עוד נותרו לי?”
“באמת בעיה”, הסכמתי, “אבל גם לה יש פתרון, והוא לא שלי. לפני כמה שנים פגשתי חבר טוב שחיסל את עסקיו והחל לעבוד עם בעלי תשובה. שאלתי אותו מה גרם לו לעשות זאת, והוא הסביר שהחליף מקצוע מסיבות עסקיות לחלוטין: הוא קרא באחד הספרים שהעוסק בזיכוי הרבים – שכרו גדול יותר משכר הנביאים”.
“ואתה מאמין לו שזו הסיבה האמיתית להסבה המקצועית?”, שאל יצחק בחיוך.
“בטח!”, עניתי, “זה כתוב במפורש בפרשת השבוע”.
פרשת ניצבים נפתחת בפסוקים המתארים את מעמד הברית שכורתים משה ובני ישראל עם הקב”ה, שנאמר:
“אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם… לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם”. (דברים כט, ט-יא).
מה שלא ברור הוא שבסוף הפרשה הקודמת מוזכרת כבר הברית שנכרתה איתנו – “אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב”. (שם כח, סט) אם נכרתה כבר ברית בינינו לקב”ה, לשם מה לכרות אותה שוב?
תשובה לכך מופיעה במדרש:
“לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת אַתֶּם נִצָּבִים לַקְּלָלוֹת? לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם… הוֹרִיקוּ פְנֵיהֶם וְאָמְרוּ: מִי יוּכַל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ? הִתְחִיל מֹשֶׁה לְפַיְּסָם — אתם נצבים היום, הַרְבֵּה הִכְעַסְתֶּם לַמָּקוֹם וְלֹא עָשָׂה אִתְּכֶם כְּלָיָה, וַהֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִים לְפָנָיו”. (תנחומא ועי’ רש”י)
לפי המדרש, מעמד הברית הנוסף אכן לא היה נחוץ לצורך עצמו. הוא נועד לנחם את בני ישראל שחלשה דעתם בשומעם את פרשת הקללות.
לקיים מצוות בלי לחטוא הרי אי אפשר, התלוננו בני ישראל בפני משה, ומפרשת הקללות שב”כי תבוא” למדנו על העונשים החמורים המצפים לעוברים על מצוות התורה. איזה סיכוי יש לנו להינצל מהם? האם ישנו ולו אדם אחד היכול להעיד על עצמו ביושר שקיים את כל התורה כולה?
לכן מנחם אותם משה בדברי הרגעה: “אתם ניצבים” – למרות שהרביתם להכעיס את ה’ בחטאיכם, אתם עומדים וקיימים ולא נגזרה עליכם כליה בעבורם. לפיכך – אל לכם לדאוג מן הקללות.
אך אם אכן אין מקום לחשש – לשם מה נכתבו הקללות הנמרצות בפרשה הקודמת? אם אין בהן סיבה לדאגה, איזו תכלית משרת אִזכורן?
“פסוקים אלה מלמדים על הערבות ההדדית – תקוותנו הגדולה”, אמרתי ליצחק.
“בדרך כלל אנו נוטים לעסוק בצד המחייב שבערבות ההדדית – בחובתה לדאוג לרוחניותו וגשמיותו של הזולת משום שאנו ערבים בעדו. כאן מלמד משה על צִדה שני של הערבות, על חשיבותה וסגולתה, שאין היא חובה בלבד אלא זכות גדולה עבורנו.
“בשונה ממעמד הברית בפרשת ניצבים שנכרתה עם כלל ישראל, הברית בפרשת כי תבא נכרתה עם כל יחיד ויחיד, לכן גם קללותיה נכתבו בלשון יחיד. לעומתה, הברית בפרשת ניצבים נכרתת עם האומה כולה, עם כלל הציבור; ובמעמד זה משה אינו פונה אל היחידים אלא אל הכלל כולו, ויש לכך סיבה.
“מעמד הברית בפרשת ניצבים מחדש שהנהגת הקב”ה את היחיד שונה בתכלית מהנהגתו את הציבור. הקב”ה אינו מבטיח לאדם פרטי כי לא יאבד בחטאיו, להפך – הוא מתרה בקללות חמורות שיבואו עליו אם יעבור על מצוות התורה. אך לכלל ישראל ישנה הבטחה כי לא ייעלם ולא ייכחד גם אם יחטא. כאשר היחיד נכשל בחטא – הוא משלם על כך במזומן וללא ויתורים. אך כשהציבור חוטא – מובטח לו על-ידי הבורא שיאריך לו אפיים, וגם אם יענישו – לא יאבד בחטאו.
“במעמד הברית שבפרשת ניצבים מלמד משה שיחיד הקושר את גורלו בכלל הציבור ודואג לצרכיו הרוחניים והגשמיים של הזולת, שוב אינו נידון על-ידי ההשגחה כאדם פרטי, אלא כיחיד שכלל ישראל צריך לו, וכחלק מכלל האומה, ולכן הוא מונהג בהנהגת הכלל.
“כשחלשה דעתן של ישראל למשמע הקללות שבברית היחידים, ניחם אותם משה בכריתת ברית הכלל והודיעם שגם אם נכשלו כאנשים פרטיים – יש להם תקנה בכורכם את גורלם בגורל הציבור.
זו תכלית הערבות ההדדית.
“זהו שאמרנו: ערבות הדדית אינה רק חובה, אלא בעיקר זכות, משום שרק בזכותה יש ליחידים סיכוי לשרוד את עונש החטא חרף כישלונותיהם הפרטיים.
“אם ידאגו לאחיהם ולכלל-ישראל, אזי ‘אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם’. אך אם יוציאו עצמם מן הכלל, כי אז בחטאם “יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”. (שם כט, יט)
“זו הסיבה שחברי סגר את עסקיו והחל לעסוק בזיכוי הרבים”, גיליתי ליצחק. “זיכוי הרבים הוא עסק לכל דבר, והוא גם משתלם יותר. וזו גם התשובה לשאלתך – כיצד תוכל לתרץ את חטאיך אחרי חזרתך בתשובה.
“כיחידים – כמעט ואין לנו סיכוי לזכות בדין, ודאי לא אחרי שעשינו תשובה. אך אם אנו כוללים עצמנו בברית הערבות והדאגה לכלל ישראל, נוכל גם אנו לזכות בדין.
“הערבות הדדית נוצרה בדיוק בשבילנו: לא עבור מי שאינם מכירים את ה’ וחוטאים, ולא עבור מי שמכירים את ה’ ולכן אינם חוטאים, אלא עבורנו – היהודים שמקבלים עול מלכות שמים ובכל זאת נכשלים בחטא.
“לכן, במקום לדאוג לראש השנה שלך, תתחיל לדאוג לעם ישראל. אם תעשה זאת תרוויח פעמיים: לא יהיה לך פנאי לדאוג לעצמך, ובזכות הדאגה לכלל ישראל ידונו אותך בשמים כחלק מהציבור. זה שִדרוג כדאי ביותר”.
