בשנת תש”פ התקיים דיון בהארכת מעצרו של רב, שהואשם בין היתר בכך שהציע לחולים שבאו אליו להתברך – לאכול סוכריות ‘מנטוס’ במקום תרופות.
במהלך הדיון, כשטען בא-כוחו של הנאשם כי הבאת מרשו לדיון לא היתה הכרחית, לאור חולשתו הרבה עקב צנתור שעבר ערב הדיון, הגיבה השופטת בסרקזם: “אז תתנו לו מנטוס”.
לפי פרופ’ ברק, הרשות לדון בנושאים בעלי אופי ערכי או פוליטי נגזרת מהאובייקטיביות המאפיינת את שופטי ישראל, שאינם מכניסים את דעותיהם האישיות לאולם המשפט.
בהמשך הדיון חשפה השופטת טפח נוסף מהשקפת עולמה כשהעירה כי “אנשים מסוגנו לא הולכים לרבנים”.
כשזלגו הדיווחים מאולם המשפט לתקשורת, היו שהעירו כי דברי השופטת אינם ראויים, אך היו גם שנהנו מ”ההומור השנון” של כבוד השופטת.
שבוע לאחר מכן, זימנה נשיאת בית-המשפט העליון את השופטת לבירור על הערותיה והעמידה אותה על חומרתם. לא שכבוד הנשיאה עצמה עולה לרגל לרבנים: היא זימנה לבירור את השופטת כיוון שלדעתה היא חיללה את מורשתו של אהרן ברק, המבוססת על שני יסודות השלובים זה בזה:
היסוד הראשון – הכל שפיט ומלוא כל הארץ משפט, ולכן בית-המשפט רשאי וזו אף חובתו לעסוק בסוגיות ערכיות ומוסריות. היסוד השני – האובייקטיביות; הווה אומר, שופטים אינם אמורים להיות מושפעים מדעת קהל או מקמפיינים תקשורתיים, ואפילו דעותיהם ואמונותיהם האישיות אינן ממלאות תפקיד כלשהו בהכרעת הדין.
מדוע שני יסודות אלו כרוכים זה בזה? משום שאם הכל שפיט, השופטים רשאים לקבוע הלכות גם בעניינים ערכיים ופוליטיים, ואם דעותיהם האישיות פולשות ומשפיעות על פסיקתם המשפטית, דעתם מוטה, ומי שדעתו מוטה – משוחד, ושופטים משוחדים אינם דנים דין אמת לאמיתו.
לפי פרופ’ ברק, הרשות לדון בנושאים בעלי אופי ערכי או פוליטי נגזרת מהאובייקטיביות המאפיינת את שופטי ישראל, שאינם מכניסים את דעותיהם האישיות לאולם המשפט. וכיוון שהם אינם מערבים את השקפותיהם הפרטיות בדיון, יכולים שופטים אלה, שאינם משוחדים, להכריע אפילו בנושאים ערכיים או פוליטיים.
ומכאן חומרת ההתבטאויות שגרמו לזימונה של השופטת לבירור: כאשר שופטת מעירה במהלך דיון משפטי כי אנשים מסוגה אינם הולכים לרבנים, היא מביעה עמדה אישית. וכשהיא מציעה לנאשם מנטוס במקום תרופות – היא ממוטטת בבת אחת את שני היסודות החשובים שעליהם נשען בית המשפט.
זימונה של השופטת נועד לחדד אצלה את הצורך בשמירה על מזג שיפוטי נאות, אותו מסך עשן המסתיר את השקפותיו הפרטיות של השופט היושב בדין.
היהדות, לעומת זאת, מתייחסת לאישיותו של השופט באופן שונה בתכלית: היא רואה בשופטים אנשים ישרים, חרוצים, מוסריים ובעלי מזג שיפוטי נאות, שיש להם עמדות אישיות מוצקות והם שואפים לבירור האמת בדינם; עם זאת, היא אינה רואה בהם בני-אדם אובייקטיביים, כפי שמוכח מפרשת השבוע.
בפרשת משפטים פורסת התורה בפני בני ישראל את הדינים הנוהגים בין אדם לחברו בענייני ממון, ומורה לדיינים לדון דין אמת ונטול פניות ואף מזהירה על כך בחומרה: “וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים” (שמות כג, ח).
ציוי זה, אף שהוא מובן ומתבקש, יש בו קושי: כיצד ייתכן שהתורה תחשוד בנטילת שוחד במי שהגיע למעמד מכובד של דיין, עד שהיא מייחדת לכך ציווי מיוחד? והלוא סומכי הדיינים נדרשים לעמוד בתנאים קפדניים במיוחד, כפי שכותב הרמב”ם:
“צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּכָל אֶחָד מֵהֶן [בדייני בית הדין] שִׁבְעָה דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: חָכְמָה. וַעֲנָוָה. וְיִרְאָה. וְשִׂנְאַת מָמוֹן. וְאַהֲבַת הָאֱמֶת. וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶן. וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה.” (משנה תורה הלכות סנהדרין ב, ז)
היעלה על הדעת שאנשי מעלה שיש בהם תכונות אלו יטלו שוחד…?
על כך משיב הנצי”ב בפירושו לתורה:
“וּמִכָּאן לָמְדוּ חָזָ”ל דַּאֲפִלּוּ לָקַחַת מִשְּׁנֵיהֶם אָסוּר כִּי סוֹף הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְּחִים.”
על פי הנצי”ב, לדיין אסור לקחת שוחד לא משום שהשוחד יטה את דעתו. בציווי “לא תקח שוחד” אוסרת התורה לקבל טובות הנאה אף משני בעלי הדין גם יחד, וזהו חידוש!
וצריך ביאור: אם השוחד מטה את דעת הדיין לטובת צד אחד – מדוע אסור לקבל טובות הנאה משני הצדדים? הרי כך יובטח, לכאורה, כי הדיין – גם אם אינו נקי כפיים ביותר – יהיה לכל הפחות מאוזן בנגיעותיו.
באיסור לקחת שוחד משני בעלי דין מלמדת התורה שהיכולת לדון דין אמת מותנית בהכרתו של הדיין במגבלותיו האנושיות; בהבנה שיש לו רגשות והשקפות עולם, ובהכרה בכך שסיכוייו לכוון לאמת אינם רבים מלכתחילה.
שופט היושב בדין כשאמת פשוטה זו לנגד עיניו, רבים סיכוייו לדון דין אמת, שכן ירא הוא יותר מכל לחטוא לאמת.
לדברי הנצ”יב, כאשר דיין נוטל שוחד משני בעלי דין, הדבר מעיד שהוא סבור כי בכך הוא ‘מאוזן’ וחסר משוא פנים. אם יקבל מתת שוחד רק מאחד הצדדים האיזון יופר, אך אם יקפיד ליטול משניהם תישמר האובייקטיביות. מסיבה זו אסרה התורה ליטול שוחד אפילו משני בעלי הדין – כדי שהדיין לא יתפתה להאמין כי בכך נפטר מפניות אישיות.
בציווי זה מלמדת התורה כי מי שמחשיב את עצמו נטול פניות, כבר אינו כזה, ולו משום שכך הוא חושב על עצמו; וגם אם נטל משני בעלי הדין שוחד זהה, הוא עודנו משוחד – לדעותיו ולרגשותיו שיתערבו בפסיקתו.
מסיבה זו הקדימה התורה לאיסור נטילת שוחד את הציווי ‘וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ” (שמות כג, ג), איסור על הדיין להעדיף בדין את הדל על פני העשיר, לא בשל שוחד ששיחד אותו הדל, אלא רק משום רחמנותו עליו.
ללמד שהטיית הדעת אינה קשורה לשוחד ממוני בלבד שמקבל הדיין מאחרים, אלא גם לשוחד ערכי, השקפתי או רגשי, שהוא נגוע בו מתוקף העובדה שיש לו דעות ורגשות משלו. אם דעת הדיין נוטה באופן טבעי לזכות את הדל מתוך רחמים עליו, על אחת כמה שמועד הוא להיכשל במשוא פנים בעניינים ערכיים העומדים ברומו של עולם.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי בני-אדם אינם אובייקטיביים, ושופטים אינם יוצאים מכלל זה. ואם שופט בכל זאת מאמין כי עמיתיו אינם מושפעים כלל מדעותיהם האישיות, כנראה לא טרח לקרוא את פרשת השבוע.
