אֶרנה פטרי שבה לביתה ממסע קניות בעיירה הסמוכה לביתה. בדרכה הבחינה בצד הדרך בשִשה ילדים קטנים, מכווצים מפחד.
ארנה, בעצמה אם לשני ילדים, הבינה מייד: אלה הם ילדים יהודים. היא עצרה לידם, אספה אותם אל ביתה, הרגיעה אותם והכינה להם ארוחת בוקר. לאחר מכן יצאה איתם לטיול. כשהגיעו ליער, ביקשה מהם בנימוס להסתדר בשורה, ואז שלפה מתיקה אקדח וירתה בהם למוות מטווח אפס.
כשאר כוחות הנפש המתעוררים בנו לאור נתונים שמעבירה אלינו הסביבה, כך גם רגש הרחמנות.
מעבר למפלצתיות הנוראה של פטרי, אשה משכילה שהיתה נשואה לקצין אֶס-אֶס בכיר ומעוטר, התנהגותה מעוררת שאלות קשות ונוקבות באשר לטבע האנושי.
מה גורם לבני-אדם נורמטיביים להפוך למפלצות שפלות מהסוג הזה? פטרי הרי לא היתה מפלצת. כאֵם לילדים, רחמיה נכמרו למראה הילדים הנפחדים. עובדה, היא הכניסה אותם הביתה והאכילה אותם. כיצד יכלה לרצוח אותם בדם קר אחרי פחות משעה? להיכן נעלמו רחמיה?
כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו להתחקות אחר מידת הרחמנות ושורשה.
כשאר כוחות הנפש המתעוררים בנו לאור נתונים שמעבירה אלינו הסביבה, כך גם רגש הרחמנות. רגשותינו אינם יוזמים אלא רק מגיבים, אינם פועלים אלא מופעלים. אנחנו “כועסים כי…”, “אוהבים כי…”, “מרחמים כי…” הרגשות מתעוררים בנו לאחר קליטת נתונים מן החוץ ומתן פרשנות להם. פרשנות זו היא המעוררת בנו רגשות, ומכתיבה מה נרגיש, כיצד ובאיזו עוצמה.
על-מנת שיתעורר בנו רגש הרחמים מוכרח שיתקיימו שני תנאים: האחד, היחשפות בדרך כלשהי – ראייה, שמיעה או קריאה – לסבלו המוחשי של יצור מרגיש, אדם או בעל-חיים. אם נחשפנו – נרחם, ואם לא – לא נרחם; השני, שהסבל יהיה חסר הצדקה. לא כל אדם סובל מעורר בנו רחמים. תחילה נבדוק אם “מגיע לו לסבול” לאור אמַת-המידה המוסרית שלנו, ואם נגיע למסקנה שהוא ראוי לסבל בשל מעשיו הרעים – לא נרחם. וכן להפך.
שילוב תנאים אלה הוא שיעורר את רחמינו. לא המציאות האובייקטיבית תקבע אם נרחם, אלא אמַת-המידה המוסרית שלנו, המורכבת מהערכים שאנו מאמינים בהם. זו גם הסיבה לכך שערכים לא רק שאינם משקפים בהכרח מוסר גבוה, אלא עלולים להסתיר מאחוריהם סכנה גדולה. הערכים שלאורם מתנהל אדם בחייו אינם עניינו הפרטי בלבד, הם משפיעים על סביבתו ומכתיבים את מעשיו, רגשותיו ותפיסת המציאות שלו.
יסוד חשוב זה מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת כי תצא מופיעה מצוות שילוח הקן, שנאמר: “כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”. (דברים כב, ו-ז)
מצווה זו מעוררת כמה שאלות:
אם בצווֹתה “לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים” מבקשת התורה לעורר בנו רחמים, מדוע היא כותבת בהמשך “וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ”? אם רחמנות היא מידה חשובה, נטילת הגוזלים מייצגת לכאורה את ההפך מכך, שהרי האֵם תשוב אל הקן ותגלה שגוזליה נלקחו ממנה. ואם מטרת המצווה לחסן אותנו מפני רחמנות כוזבת, מדוע מצווה התורה לשלח את האם קודם לקיחת הבנים? מדוע שלא ניטול אותם בעודה בקן? זאת ועוד: מהו “לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”? מדוע דווקא אריכות ימים משמשת שכר למצווה זו?
התשובה לכך היא שמצוות שילוח הקן היא ייחודית ויוצאת דופן, והדבר בא לידי ביטוי בכך שמעורבים בה זה לצד זה שני רגשות הופכיים – רחמנות ואכזריות.
מצד אחד, רחמנות: משלחים את האם מן הקן כדי שלא תראה בנטילת אפרוחיה. מצד שני, אכזריות: נוטלים את האפרוחים מאִמם.
מצווה זו מלמדת על סכנת הרחמנות המבוססת על מוסר מתוצרת עצמית. כיוון שאַמת-המידה המוסרית היא המכתיבה על מי נרחם ולמי נתאכזר, עלינו לעצב רגשות אלו לאור אַמת-המידה של התורה. לכן היא דורשת מאיתנו לעורר בעת ובעונה אחת ובאותה מצווה שני רגשות הופכיים, רחמנות ואכזריות.
הרגשות ההופכיים שבמצווה זו מלמדים על כך שבכל אדם קיימים יסוד הרחמים ויסוד אכזריות, ושלא הרחמנות טובה ולא האכזריות רעה. הפרשנות המבוססת על אַמת-המידה המוסרית שלנו היא שתקבע זאת. אם נפרש את המציאות על פי אַמת-מידה מוסרית אמיתית, האכזריות חיובית. ואם נפרשהּ לפי אַמת-מידה מעוּותת, הרחמים שיתעוררו בנו יהיו דווקא שליליים.
זהו עומק כוונת חז”ל בקביעתם ש”כָּל שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל הָאַכְזָרִים, לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל הָרַחְמָנִים”. (מדרש תנחומא מצורע א’) אם אַמת-המידה המוסרית נקבעת על ידינו, אפשר שנרחם על מי שאינו ראוי לכך, ונתאכזר למי שראוי לרחמינו. הרחמנות טובה ורצויה כשהיא ננקטת על-פי כללי המוסר האלוקי, ומסוכנת מאוד כשהיא כפופה לצו האנושי.
ארנה פטרי היא ההוכחה לכך.
כשלקחה לביתה את הילדים היהודים, עשתה זאת משום שרחמיה נכמרו למראה סבלם, שכן באותו רגע גברה רחמנותה על ערכיה המעוותים. אך לאחר שהאכילה אותם והסתלקו רחמיה, שבה פטרי לפעול על-פי ערכיה הקבועים, ורצחה את הילדים רק בשל היותם יהודים.
ארנה פטרי לא היתה מפלצת. עובדה שלא רצחה את ילדיה וכנראה אפילו אהבה אותם. פטרי היתה אשה שפעלה על-פי אמַת-מידה מוסרית שלה, שלאורה התפרשה תמונת המציאות שלה.
ההבדל בינינו לבינה אינו בכך שהיא היתה מפלצת ואנו לא. ההבדל הוא בשאלה על-פי איזו אַמת-מידה ערכית אנו מפרשים את המציאות, מי אחראי לקוד המוסרי שלנו ומי מעצב אותו.
לפיכך, אם אנו מבקשים לעצב לעצמנו קוד מוסרי, עלינו לדעת שההיצע אינו רחב במיוחד וישנן למעשה שתי בררות: או מוסר אנושי שמקורו בשׂכלם של בני-אדם, או מוסר אלוקי.
מצוות שילוח הקן המופיעה בפרשת השבוע מלמדת כי יש לעורר רגשות לאור המוסר האלוקי בלבד. אם ננהג כך נזכה לעולם טוב יותר, ולכן שכרה של מצוה זו הוא “לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”.
