אילו פגשתם ברחוב את ר’ אהרן ברחוב, הייתם בטוחים שמדובר באדם רגיל. אבל אני, שישבתי לידו בבית הכנסת, ידעתי שהוא רחוק מזה.
כשמלאו לו שלוש-עשרה שנה, לא חגגו לאהרן בר-מצווה כפי שחוגגים לילדים רגילים.
“אתה יודע…”, אמרתי, “בכל זאת… לחיות ללא משפחה מגיל שלוש-עשרה זה לא דבר פשוט. יש אנשים לא מעטים שעברו את מה שאתה חווית ולא מגיעים עוד לבית-הכנסת…”
בבירקנאו לא עסקו במותרות כאלה.
גם לאחר השואה לא נערכה לו חגיגת בר-מצווה. אהרן נותר לבדו בעולם, ולא היה לו את מי להזמין. ללא אורחים אין טעם לחגוג בר מצווה.
בן ארבע עשרה בלבד היה אהרן כשעלה לארץ בגפו, לאחר השואה, ובגיל עשרים הקים משפחה, אך גם אז לא האירו לו החיים פנים, למרות שעל פניו לא היה ניתן להבחין בכך. לכן ציינתי בתחילת דברי כי מי שלא הכיר את ר’ אהרון, היה טועה בו לחשוב שמדובר באדם רגיל.
פעם, כששאלתי אותו אם יש לו שאלות על הקדוש ברוך הוא בעקבות תלאותיו בשואה ואחריה, אהרן הופתע:
“שאלות על מה?”
“אתה יודע…”, אמרתי, “בכל זאת… לחיות ללא משפחה מגיל שלוש-עשרה זה לא דבר פשוט. יש אנשים לא מעטים שעברו את מה שאתה חווית ולא מגיעים עוד לבית-הכנסת…”
ר’ אהרן התבונן בי מהורהר.
“אני לא שואל שאלות על הקב”ה. אין לי שאלות. פגשתי אותו בחיי כמה פעמים, ואם היו לי שאלות הייתי שואל כבר אז.
“בפעם הראשונה פגשתי את הקב”ה בבירקנאו. הייתי אחד מתוך אלף ילדים שהועברו לבלוק מיוחד והמתינו למותם. רגע לפני שנשלחנו לתאי הגזים, נכנס מישהו וסימן לי ולכמה ילדים נוספים לצאת, וכך מצאתי את עצמי אחרי כמה ימים מלקט תפוחי אדמה בשדות גרמניה.
“אחרי חודשיים פגשתי את הקב”ה בפעם השניה. בגלל הקור ששרר בחוץ בעת שאספתי תפוחי אדמה לקיתי בדלקת ריאות קשה, וכשחזרנו למחנה התמוטטתי ונלקחתי ל’בית חולים’. אינני זוכר דבר מהתקופה הזו מלבד העובדה שלאחר ימים אחדים ששכבתי מחוסר הכרה, התעוררתי ומצאתי את עצמי על מיטה לבנה ונקייה, ומהאחות הגרמניה שטיפלה בי למדתי שהמלחמה נגמרה, ושהגרמנים לקחו מבית החולים כל מי שהיה יכול ללכת, ורק אותי, שלא יכולתי ללכת, הם השאירו למות.
“ניצולי שואה אינם ככל האדם. הם ניצלו משום שפגשו את הקב”ה באיזשהו מקום, אחרת היו מתים. אין לי שאלות על הקב”ה כי פגשתי אותו, ומי שפוגש את ה’ לא שואל שאלות, כי גם אם ישנן שאלות, הוא – לא יכול לשאול אותן.
“וזו לא המצאה שלי. זה כתוב בפרשת השבוע.
“בפרשת פקודי, החותמת את חומש שמות, מופיע פסוק בלתי מובן:
“כִּי עֲנַן ה’ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּכָל־מַסְעֵיהֶם” (שמות מ, לח).
“כיצד ייתכן שעדיין חשוך למרות שעמוד אש מאיר? אם “אש תהיה” – כיצד זה עדיין “לילה בו”? בגלל מה שאמרתי לך.
“בפרשת פקודי מלמדת התורה שני דברים: א) עמוד האש ממשיך להאיר גם בחשיכה מוחלטת. ב) עמוד הענן הנראה ביום ועמוד האש המאיר בלילה אינם אלא אחד.
“אותה השגחה שמימית שליוותה את עם ישראל ביום, במדבר שבו התרחשו להם ניסים גלויים ומאירים, ממשיכה ללוות אותם בלילה, בחשכת הגלות. אלא שביום ניתן להבחין בהשגחה הגלויה בקלות, ואילו בלילה יש צורך במאמץ כדי להבחין בה, שכן היא נסתרת.
“לכן התורה מלמדת על כך לאחר הקמת המשכן. ללמדנו שהשכינה ששורה על המשכן לעיני בני ישראל ביום, תמשיך ותלווה אותם בלילה, בימי הגלות.
“לכן לי אין שאלות על הקדוש-ברוך-הוא”, ביאר לי ר’ אהרון בחיוך. “לאנשים יש שאלות בגלל שהם לא מחפשים את הקב”ה בעזרת עמוד האש. בימי השואה החשוכים למדתי שגם כשקשה והכל מסביב חשוך, האור קיים. צריך רק לחפש אותו. ואז’ גם אם ממשיך להיות קשה, לפחות השאלות מסתלקות.
“נסיבות חיי אמנם לא אפשרו לי להיות למדן גדול, אבל את הפסוק הזה אינני שוכח. מדוע? כי שנים אחר כך גיליתי שהיום שבו חזרתי לחיים אחרי המלחמה ופקחתי עיניים בבית החולים היה בדיוק ביום שבו קוראים את פרשת פקודי…”
