באחת מהרצאותַי סיפרתי על מורי ורבי, המשגיח הרוחני רבי צבי הירש פלאי זצ”ל. בתום ההרצאה ניגש אלי אחד המשתתפים ואמר כי יש לו בשבילי סיפור על הרב שלי.
“אחי למד גם הוא אצל הרב שלך, והוא לא היה תלמיד מוכשר במיוחד. לפני כל מבחן הוא היה מתקשה מאוד. הבעיה היתה שלא היה מי שילמד איתו. אבא כבר מזמן היה בגן עדן, וגמרא היא לא הצד החזק של אמא. לכן כשהגיע המבחן הגדול, אחי שקע בעצבות גדולה.
“אמא, שלא יכלה לשאת את סבלו, פנתה לרבי הירש זצ”ל ושאלה אם ייאות להקדיש מזמנו היקר כדי ללמוד למבחן עם בנה. הרב הסכים בשמחה.
“מייד לאחר המבחן התקשר הרב אל הבוחֵן ואמר שחשוב לו מאוד לדעת אם הבחור הצליח במבחן, ועל כן הוא מבקש שעוד היום יבדוק את התשובות ויתקשר לדווח לו על הציון.
“הוא הוסיף לשבת שם עוד כמה דקות, ולאחר שהִלל ושיבח את הבחור באוזני אמו, בירך אותה ברפואה שלימה וחזר הביתה”.
“כשהתברר שהתלמיד עבר את המבחן בהצלחה רבה, הרב לא המתין, והתקשר מייד לאמו כדי למסור לה את הבשורה המשמחת.
“אלא שאז התברר שהאֵם מאושפזת בבית חולים. הרב לא התייאש, עצר את כל עיסוקיו ונסע לבקרה. כשראתה האֵם את הרב בפתח החדר, התרגשה מאוד. אך מששמעה שבנה הצליח במבחן כה חשוב, היא פשוט החלה לבכות מרוב אושר.
“הרב התיישב ליד מיטתה והמתין בסבלנות. כשנרגעה, אמרה לו: אני יודעת עד כמה יקר זמנו של הרב. למה הרב הטריח את עצמו לכאן? האם אי אפשר היה לחכות עד שאשתחרר מבית החולים?
“להטריח?!”, התפלא הרב, “להעלות חיוך על פנים של יהודי זה להטריח?!”
“הוא הוסיף לשבת שם עוד כמה דקות, ולאחר שהִלל ושיבח את הבחור באוזני אמו, בירך אותה ברפואה שלימה וחזר הביתה”.
האמת היא שלא כל כך התפעלתי מהסיפור.
תמיד ידענו כי יותר ממה שהרב שלנו דרש מאיתנו, הוא דרש מעצמו. לכן הסיפור לא חידש לי הרבה. כל אחד מאיתנו תמיד מוצא זמן לעשות דברים שחשובים בעיניו, גם אם הוא עסוק מאוד בעניינים אחרים. לכן, אם הרב שלי חשב שלשׂמח יהודי זה חשוב, לא פלא שמצא זמן לנסוע לבית החולים כדי לשמח אלמנה.
השאלה היא רק מניין למד מורי ורבי שלשמח יהודי הוא דבר חשוב כל כך. התשובה פשוטה: מפרשת השבוע.
בפרשת וישלח מתארת התורה את הכנותיו של יעקב אבינו למפגש הגורלי עם עֵשׂו אחיו.
לפני הפגישה עשה יעקב עוד דבר אחד קטן אך משמעותי, העתיד להשפיע מאוד על חייו. למרות זאת, הפסוק אינו כותב על כך במפורש אלא ברמז (בראשית לב, כג) :
“וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת־שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת־שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת־אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק”.
ועל כך שואלים חז”ל מייד: “ודינה, היכן היתה?” – ומשיבים: “נְתָנָהּ בַּתֵּבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ”. מדוע? “שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו אֶת עֵינָיו. וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב, שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו שֶׁמָּא תַּחֲזִירֶנּוּ לְמוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם”. עד כאן דברי חז”ל (והובא ברש”י במקומו).
וכאן מתעוררת שאלה עצומה.
אילו היינו אנו נפגשים עם עֵשׂו, מה היינו עושים? כיצד חז”ל מצפים מיעקב שיסכים לנישואי בתו עם עֵשׂו הרשע…?! האם האחריות ההורית אינה מחייבת אותו לכל הפחות להסתיר את דינה? האם יעקב אבינו מצוּוה לסכן את בִּתו רק כדי שעֵשׂו יחזור (אולי) למוטב?! האם מגיע ליעקב עונש כה חמוּר על מעשה כזה?
על שאלה זו משיב רבי שמחה בונים מפשיסחא כך: יעקב אבינו לא היה מצוּוה להעמיד בסכנה את חייה הרוחניים של דינה, מקל וחומר: אם חיי גופו של האדם קודמים לחיי חברו, חייו הרוחניים על אחת כמה וכמה! לכן, מסביר הרבי מפשיסחא, לא ייתכן שיעקב נענש מפני שהסתיר את דינה.
סיבת העונש היתה אחרת: להסתיר את דינה ודאי שהיה צריך, אך בד בבד היה עליו להתפלל על אחיו.
נכון, אינך צריך לסכן את בתך כדי להציל את אחיך מחטא, אבל מדוע לא כאב לך מצבו הרוחני? נכון, עֵשׂו רשע – אבל הוא אחיך! לפחות היית צריך להצטער על מצבו. למה לא התפללת עליו?
מעתה צאו וחשבו: לימדונו חז”ל כי מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות. נמצא שאם מי שלא הצטער על צער אחיו ולא התפלל עליו נענש בכך שבִּתו נמסרה ביד שכם – אינו דין שהנושא בעול עם חברו ומשתתף בצערו, או אפילו רק מתפלל עליו, יזכה לשכר כפול ומכופל…?
איש מאיתנו אינו אמור לסכן את חייו הרוחניים, בטח לא את חיי בני משפחתו, כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמים. זה ברור ופשוט.
אבל להצטער עליהם? להתפלל עליהם? זה כבר סיפור אחר לגמרי.
לכן, בפעם הבאה שנקבל הודעה עם בקשה לקרוא פרק תהילים על חולה, במקום למחוק אותה ולרטון על המטרידים – לא עדיף להקדיש שתי דקות בשביל יהודי אחר?
אם הרב פלאי זצ”ל, שזמנו היה מחושב ומדוקדק מאוד, ‘שרף’ על כך חצי יום, אנו לא נקדיש לכך שתי דקות?
