לפני שנים אחדות נערך בשמחת תורה סמינר ‘ערכים’, שהזיכרון החזק שנותר לי ממנו הוא גידי.
הבחור השתתף בכל ההרצאות, הציג שאלות בלי סוף, התווכח על כל טיעון ודאג שכולנו נדע שאיש לא יצליח לשכנע אותו באמיתות התורה.
גידי גדל והתחנך בבית חרדי. בגיל 17 החליט לעזוב את דרך התורה ושבר הכי רחוק שאפשר.
מניסיוני אוכל להעיד שברוב המקרים מסוג זה – אי-הנכונות להשתכנע באמיתות התורה אינה קשורה כלל לתכני ההרצאות.
בדרך כלל אנשים מסוגו של גידי מגיעים לסמינר מקובעים, בגלל מטענים רגשיים שהם מביאים איתם מהעבר, בעיקר מחייהם אישיים. מדובר בעיקר בחוויות שליליות הקשורות לתורה ולמצוות או למי שמייצגים אותם בעיניהם – חברים, בני משפחה ואפילו זרים, שגרמו להם לפתח רגשות שליליים כלפי תורה ומצוות.
בהפסקה ניגשתי אליו כדי לשוחח ואז הבנתי הכל.
גידי גדל והתחנך בבית חרדי. בגיל 17 החליט לעזוב את דרך התורה ושבר הכי רחוק שאפשר. בהמשך התחתן עם מישהי שנמצאת בדיוק במקום שאליו ביקש להגיע, נולדו להם בן ובת, והם ניתקו כל קשר עם עברם.
“מאז החיים התנהלו על מי מנוחות”, נזכר גידי. “גידלנו את הילדים לפי תפיסתנו והענקנו להם את כל החופש והטוב שנמנע מאיתנו בילדותנו, אלא שיום אחד הכל השתנה.
“אני זוכר את זה כמו עכשיו. יום אחד חזר גל הביתה מהבסיס לחופשה כשכיפה לראשו, והודיע לנו שהוא חזר בתשובה ומבקש שנכבד אותו על בחירתו. התגובה שלי היתה – שכח מזה. נראה לך? אני גדלתי בתוך זה. אני יודע בדיוק במה מדובר. עובדים עליך, גל. זה לא אמיתי. אבל הוא נותר בשלו. היו ויכוחים, מריבות, דיונים אל תוך הלילה. כלום לא עזר.
“לכן הגעתי לסמינר”, הודה גידי, “כדי להוכיח לבן שלי עד כמה הוא טועה והאמונה שלו לא מבוססת. ואתה יודע מה? אל תיפגע, אבל אחרי ההרצאות ששמעתי, אני בטוח עוד יותר שהבן שלי טועה”.
לא התווכחתי. חייכתי.
לא רק בגלל הקבעון של גידי – אלא בעיקר מפני שהניסיון לימד אותי שאנשים מסוגו הם מגדולי המאמינים. לכן הם גם כועסים כל כך: הם אנשי אמת שמנסים לברוח מהאמת המקננת בהם ומייסרת אותם.
ב’הקפות’ כולם שרו ושמחו ורקדו עם התורה, חוץ מגידי. ניגשתי אליו, התיישבתי ו… שתקתי. חיכיתי שיתחיל לדבר. זה לא ארך זמן רב.
“אתה לא חושב שזה הזוי מה שקורה כאן?”, לחש לי. “האנשים האלה רוקדים עם התורה בכזאת שמחה – מה, הם לא מבינים שהיא הולכת להפוך להם את כל החיים…?”
“הם ממש לא יודעים”, הסכמתי…. “אילו ידעו, לא היו רוקדים – הם היו נשארים באוויר מרוב שמחה…”
“עזוב אותך רגע מהאמת”, אמרתי לו, “עזוב את הסמינר, את הטעויות של הבן שלך ואת השאלות שיש לך. עזוב אותך מהדברים הגדולים. תכל’ס גידי, מה אנחנו רוצים בחיים אם לא להיות מאושרים, מרוצים ושלמים עם עצמנו? מי בעיניך הכי מאושר – זה שמצטער שלאחרים אין למרות שלו עצמו יש – או זה ששמח שיש לאחרים, למרות שלו עצמו אין?”
“ברור שהשני”, ענה גידי.
“נכון”, עניתי, “אבל אם אגלה לך שיש אדם מאושר יותר משניהם…? אני מתכוון לאדם שהיה מאושר בחלקו, וגם שמח בחלקם של אחרים שבעטיים חלקו נלקח ממנו – האם ימשיך לשמוח עמם בחלקם? האם אדם שהפסיד את ביתו בגלל שכניו, ישמח בשמחתם כשהם מוסיפים חדר על חשבונו…?”
“אין דבר כזה!”, פסק גידי, “אולי רק מלאכים”.
“אתה כמעט צודק”, אמרתי, “אבל אם תגיע מחר בבוקר לתפילה ותשמע קריאת התורה תגלה שיש אנשים כאלה.
“פרשת וזאת הברכה מתחילה בפסוק ‘וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ’. מדוע הפסוק מתחיל בוא”ו החיבור, ‘וזאת’? כדי ללמד שיעור בקשר לפרשה הקודמת.
“פרשת האזינו מסתיימת בכך שהקב”ה מודיע למשה כי לא יזכה להיכנס לארץ, שנאמר: ‘כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל’, ומייד לאחר מכן מתחילה פרשת וזאת הברכה.
“העובדה ששני האירועים סמוכים לזה – הברכה לבני ישראל לצד ציון אי כניסת משה לארץ – מלמדת כי הגם שמשה לא זכה להיכנס אל הארץ בגלל בני ישראל, בכל זאת ברך אותם בכל לבו.
“בפרשת וזאת הברכה מתואר משה כ’איש האלוקים’ כדי ללמד לאיזו מדרגה יכול אדם להגיע בעזרת התורה שכולם רוקדים איתה כעת.
“בפסוק הראשון בתורה שבו מוזכרים מעשיו של משה מתוארת המדרגה הראשונה שעליה דיברנו – רוצה בטובת אחרים מתוך שיש לו (“וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם”, פירוש רש”י). הוא רואה בסבלותם מתוך המעמד המכובד שזכה לו בבית פרעה; ואילו הפסוק האחרון שבו מוזכר משה מתאר את המדרגה שאליה הגיע – רוצה ושמח בטובת בני ישראל למרות שקיפחו את טובתו. הרי משה נענש ולא הורשה להיכנס לארץ בסיבת בני ישראל, אך למרות זאת שמח בשמחתם שזכו הם להיכנס אליה וברכם בלב שלם.
לכן מציינת התורה את הברכה בוא”ו החיבור – ‘וזאת הברכה’ – כדי ללמד להיכן הגיע משה בתורתו. להורות כי אף שאינו זוכה להיכנס לארץ, הוא מברך בשמחה את הנכנסים אליה בלעדיו, למרות שנותר במדבר בגללם.
“אנשים רוקדים כאן עם התורה משום שזהו הספר היחיד בעולם שמסוגל להעלות אדם למדרגה שאמרת עליה שאינה אנושית, גידי. להצטער על כך שלאחרים אין כאשר לך יש – בשביל זה אין צורך בתורה, מספיק להיות ‘מֶנטְש’, בן-אדם הגון. אבל לשמוח כשלאחרים יש על חשבונך, בשביל זה צריך תורה וצריך את הקב”ה, וזה בדיוק מה שהבן שלך מחפש.
“אם אינך יכול לשמוח כי הבן שלך חזר בתשובה בניגוד לרצונך, ואף-על-פי-כן הוא אוהב אותך למרות שאינך כמוהו – מי מכם שלם יותר? יש לך בבית משה רבנו ואתה יושב כאן ומתלונן? אתה מיליונר, גידי. שמח בזה!”
תאמינו או לא, למחרת הגיע גידי לתפילת שחרית. בקריאת התורה, כשהתברר שאין כהן בקהל וגם לא לוי, נקרא גידי לעליית ראשון. וכאשר הבעל-קורא החל לקרוא את המילים “וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ”, איש לא הבין מדוע גידי רועד.
חוץ ממני.
