ביום השואה הגיע למייל שלי סרטון מצמרר ובו מספר האדמו”ר הקדוש רבי יקותיאל הלברשטאם זצוק”ל כיצד נמנע מאכילת מאכלים לא כשרים במחנה הריכוז בירקנאו, ועל נִסים ומופתים שסייעו לו להתמיד בכך.
מה שריגש אותי, מעבר להיבט המרגש של מסירות נפש על מצוות הכשרות, היא העובדה שהסרטון מוכיח שאדם מסוגל לדבוק בערכיו גם בנסיבות בלתי אפשריות.
מדוע כשזה מגיע ליהדות נעלמת חיבתה ואהדתה הקבועות לתרבויות אליליות ופרימיטיביות?
כשרעייתי צפתה בתיעוד, היא התרגשה בדיוק כמוני ושיתפה את הסרטון עם קרובת משפחתנו, אישה משכילה ורב-תרבותית, בעלת מידות טובות ומזג נוח להפליא.
כאן באה הפתעה.
לאור היכרותנו עם אופייה הנוח והמכיל, ציפינו לתגובה כגון ‘מרגש’ או ‘מדהים’. אך תגובתה היתה: “מעניין איפה הקב”ה היה בשואה”.
ברגע הראשון חשנו עלבון. לא הבנו מדוע היא מגיבה כך ואינה מכבדת את ערכינו ואורחות חיינו, גם אם אינה מאמינה בהם, ובפרט ביום השואה? לאן נעלמה רגישותה הידועה לכל מה שמריח רב-תרבותיות וקוסמופוליטיות? מדוע כשזה מגיע ליהדות נעלמת חיבתה ואהדתה הקבועות לתרבויות אליליות ופרימיטיביות? היא הרי לא ביקשה באמת תשובה לשאלה היכן היה הקב”ה בשואה; היא רצתה רק להקניט.
לכן נפגענו. אלא שאז נזכרתי בפרשת השבוע ו… חייכתי.
בפרשת תזריע מלמד הקב”ה למשה את דיני הנגעים והמצורע, ואת אופן זיהוי הצרעת על ידי הכהן, שנאמר: “אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתו”.
בעקבות פסיקת הכהן, על המצורע לצאת אל מחוץ למחנה, שנאמר (שם, מו): “כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ”.
מה שמעניין בפרשה זו הוא שבעוד נגע שפרח בחלק מן העור – מטמא. אם התפשט בכל העור טהור הוא, שנאמר:”וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא” (ויקרא יג, יג).
מדוע מיטמא המצורע כאשר קוטר הצרעת מקיף רק חלק מעורו, אך בהקיפו את עור הגוף כולו – עד כדי כך ש”כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן” – הוא מיטהר? ועוד: מדוע נענש המצורע דווקא בישיבה חוץ למחנה ואין די בכך שייסגר בביתו?
על כך משיב הנצי”ב:
“אָדָם שֶׁהוּא תַּלְמִיד-חָכָם שֶׁחָטָא בְּלָשׁוֹן הָרַע שֶׁמֵּבִיא לִידֵי צָרַעַת, הֲרֵי מִלְּבַד הַחֵטְא [לשון הרע] הוּא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בהיותו תלמיד חכם]… גּוּף הַצָּרַעַת וּמַכְאוֹבָהּ בָּא עַל חֵטְא לָשׁוֹן הָרַע וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל עֹנֶשׁ הַשִּׁלּוּחַ חוּץ לַמַּחֲנֶה וּבִזָּיוֹן שֶׁל פְּרִיעָה וּפְרִימָה בָּא עַל חֵטְא חִלּוּל ה’ – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה”. (העמק דבר ויקרא יג ב)
בדברים אלו מחלק הנצי”ב בין צרעת שאדם לוקה בה כעונש על חטא לשון הרע, לבין סילוקו אל מחוץ למחנה בהיטמאו, כעונש על חילול השם.
נגע צרעת המתגלה בעורו של תלמיד-חכם מחייבו לפשפש במעשיו, ולשם כך הוא נדרש להסתגר כדי לגלות את חטאו שגרם לצרעתו ולשוב בתשובה. לעומת זאת, על חילול ה’ שגרם בעת שצרעתו מתגלה ברבים עליו לכפר ביציאה אל מחוץ למחנה.
מה יקרה אפוא לאור האמור, אם למרות הסגרתו לא תיקן המצורע את דרכיו? במקרה כזה יקרו שני דברים מנוגדים: מצד אחד, תתפשט הצרעת בכל גופו כדי להזהיר את הציבור מדרכיו; ומצד שני, הנגע שוב אינו מטמא משום שאין עוד צורך בהסגרתו.
בביאורו מסביר הנצי”ב כי אין בהסגרת המצורע תכלית כשלעצמה, אלא היא אמצעי להביאו לכך שיפשפש במעשיו. לפיכך, אם למרות הסתגרותו לא תיקן דרכיו ולא שב מרעתו, שוב אין צורך בה. לכן אם “כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן – טָהוֹר הוּא”. הפך לבן – כדי להזהיר את הציבור מפניו, וטהור הוא – משום שהבדידות לא תועיל לו עוד.
“טָהוֹר הוּא” – הנגע, מדגיש הנצי”ב, לא האדם. רק כשהאדם עצמו טהור – הנגע מטמאו, אך כשהוא עצמו טמא, שוב אין טעם בטומאת הנגע. לכן אם כולו הפך לבן טהור הוא הנגע – ולא מחמת מעלת האדם, אלא מחמת חסרונו, משום שלא שב על חטאו. לכן, כיוון שהאדם עצמו הופך טמא, הנגע טהור.
איך קשורים הדברים להודעת המֵייל המתריסה שהתקבלה מאותה קרובת משפחה?
פשוט מאוד. אין כיום יהודים שמשפחתם לא חוותה ייסורים במשך הדורות, ומכאן שלכל אחד מאיתנו קשר מורכב וייחודי עם הקב”ה. יש הקשורים בו בעבותות של אהבה למרות הייסורים, ויש הקשורים בו ביראה בעטיים, ויש גם הקשורים בו בעבותות של כעס וכאב מחמת הייסורים.
הכעס על הקב”ה, גם אם על פניו הוא נראה שלילי, תקווה גדולה יש בו: כל עוד מתקיים קשר רגשי בין יהודי לבוראו, אפילו בדרך השלילה, הדבר מעיד על חיבור, על חיות רוחנית. אמנם זהו ‘נגע’ מטמא, אך הוא מעיד כי האדם כשלעצמו טהור..
לעומת זאת, אם הנברא אדיש לבורא – זהו סימן לכך ש”כולו הפך לבן”, שאין עוד דרך לאחות את הקרע. האדם עצמו נטמא וכבר אין לו תקנה, חלילה.
לכן לא נפגעתי מתשובתה הבוטה של קרובת משפחתי הרב-תרבותית. שאלתה “איפה היה הקב”ה בשואה” לימדה אותי שלא כולה הפכה לבן.
