לא ידעתי דבר על שלמה לפני שהגיע אלינו למדרשה. רק כעבור שלושה ימים הוא נכנס אלי למשרד וסיפר.
“אני גר במיאמי כבר עשרים וחמש שנה. מיד אחרי הצבא נסעתי לטיול קצר ונשארתי. הצלחתי בכל תחום. צברתי נכסים, מעמד, אנשים מפורסמים נעזרו בי, רכשתי נדל”ן, פתחתי עסקים, בקיצור – גילמתי את החלום של כל צעיר ישראלי ממוצע.”
“במקום לענות, הבחור שלף את הסלולרי והראה לי באפליקציה את המספרים בחשבון הבנק שלו. “זה מספיק בשבילך?”, שאל.
“עד שהגעתי למיאמי וגם לאחר מכן לא היה לי שום קשר ליהדות או למסורת, ואחרי כמה שנים של ניתוק מישראל ומישראלים, שכחתי אפילו שיש לנו לוח שנה משלנו. לפני שנתיים התחלתי להבין שאין ליהודים עתיד בארצות-הברית והתחלתי לממש נכסים. לא שתכננתי לחזור ארצה, אבל העדפתי שהכל יהיה נזיל. לא רציתי להיות כבול, לא יתאים לי – אני קם עוזב.
“נפגשתי עם הברוקרית הכי מצליחה במיאמי, ויחד פרסמנו את עסקַי למכירה. אף אחד לא התקשר. זו היתה זו תופעה מוזרה שגם הברוקרית לא ידעה להסביר. עסקים טובים, הכנסות מעולות – ואפס התעניינות.
“כעבור חצי שנה הורדנו את המחיר המבוקש ב-10%, אחר כך הורדנו עוד ושוב הורדנו, אבל כלום.
“יום אחד, אחותי שחזרה בתשובה שלחה לי מישראל סרטון של הרצאה וכתבה שכדאי לי להקשיב. אפילו לא עניתי לה… אני ורבנים – מעולם לא היינו חברים.
“אני והדת היינו כמו שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. לא שהייתי אנטי, הייתי אדיש. אני עצמי נתתי הרצאות לאנשי עסקים על משמעות בחיים, סיפרתי על התפקיד של הרוחניות בחיינו, אבל דת? באותה תקופה האמנתי שהדת נועדה לחשוכים ולפרימיטיבים.
“יום אחד ישבתי בחצר הבית באפס מעשה ומצאתי את עצמי מקשיב להרצאה ששלחה לי אחותי. ואז זה קרה. הכל התהפך לי בראש. שיניתי את סדר היום שלי. מצאתי את עצמי יושב ומקשיב לשיעורים ללא הפסקה. הרגשתי כמו ילד ששמו אותו בחנות צעצועים, ועיניו לא יודעות שׂבעה.
“לעובדים שלי הודעתי שמהיום והלאה אתנהל מולם רק בטלפון, ואפילו הפסקתי להגיע לגלריה שלי שבה כל כך אהבתי לבלות.
“למרות שאני אדם מחושב שלא ממהר להתלהב מכל דבר, פשוט לא הפסקתי להקשיב וללמוד.
“בחודש אלול, חודש לאחר שהאזנתי לשיעור הראשון, החלטתי לעשות מעשה. זאת הייתה פעם ראשונה שהרמתי עיניים לשמים ודיברתי עם הקב”ה, שרק חודש לפני כן הייתי בטוח שהוא לא קיים.
“אמרתי לו שאם הוא יעזור לי למכור את עסקַי, אני חוזר לארץ לשנה כדי ללמוד תורה, ואחר כך נראה…”
“נו, ומה קרה?”, שאלתי.
“למחרת בצהריים הגעתי לביקור בעסק אחרי הרבה זמן שלא דרכתי שם. פתאום נכנס בחור צעיר ובלי גינונים מיותרים שאל: ‘אתה בעל הבית?’ כשהשבתי בחיוב הוא שאל בפשטות: ‘העסק שלך מצא חן בעיני, אתה רוצה למכור?’
“נדהמתי מהתזמון אך התעשתתי. ‘אני אכן רוצה למכור, יש לך כסף? המחיר לא זול’. הוא לא נראה לי כמו אדם בעל אמצעים.
“במקום לענות, הבחור שלף את הסלולרי והראה לי באפליקציה את המספרים בחשבון הבנק שלו. “זה מספיק בשבילך?”, שאל.
“המצחיק הוא שאפילו לא חתמנו חוזה. סגרנו מחיר שהיה אפילו גבוה יותר ממה שביקשתי באותה נקודת זמן, תקענו כף והוא אמר לי: “עוד שבועיים הכסף אצלך בחשבון”.
“משם נסעתי לגלריה שלי, והסיפור חזר על עצמו עם אדם אחר. קשה להבין את זה, במשך שנתיים העסק היה מוצע למכירה ואף אחד לא התעניין, ופתאום שני העסקים נמכרים בתוך כמה דקות ובמחיר גבוה משביקשתי? אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל הכל אמיתי לגמרי.
“לבסוף נשארו רק הבית והמכונית. את המכונית העברתי לרופא שלי, שבדיוק התקשר כדי לשאול איפה מוכרים רכב כזה, ואת הבית השכרתי לחברים ממש לפני שיצאתי לשדה התעופה.
“כשהמזוודה כבר היתה ארוזה עברו אצלי ברחוב שני חברים שסיפרו לי שהם מחפשים דירה להשכרה. אחרי רבע שעה הם יצאו מהבית עם חוזה חתום ואני יצאתי עם מזוודה לשדה התעופה.
“בתור איש עסקים, קיבלתי המון תובנות מהסיפור הזה.
“עשיתי עסקים עם הקב”ה, שעד לפני כמה חודשים כלל לא האמנתי בקיומו, וזו התוצאה. במשפחה שלי לא האמינו שאני חוזר, אבל עכשיו אני כאן לשנה שלמה, כי הבטחות צריך לקיים, בטח כשיש לך כזה שותף”.
כשנפרדנו לשלום שלמה יצא לדרכו, והותיר לי הרבה חומר למחשבה. למה לי לא קורים דברים כאלה? למה כשאני מבטיח הבטחות לקב”ה, לא תמיד מתקבל סימן שהוא מוכן לעשות איתי עסקים…?
התשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת תרומה פונה הקב”ה אל משה בלשון בלתי שגרתית. לראשונה הקב”ה מבקש משהו, שנאמר “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי” (שמות כה, ב).
אלא שגם ניסוח הפסוק אומר דרשני. מדוע בתחילה נוקטת התורה לשון ‘תְּרוּמָה’ סתם, ולבסוף בלשון ‘תְּרוּמָתִי’? האם מדובר כאן בשני סוגי תרומות? ואם כן, מה הופך תרומה סתם לתרומת ה’?
מסתבר שבדיוק כאן נמצאת התשובה לשאלה מדוע ה’ אינו מאותת לנו על נכונותו “לעשות איתנו עסקים”.
כאשר שבני ישראל פגשו את הקב”ה ביציאת מצרים ובמתן תורה, היה ברור להם מהו תפקידו של כל צד – הם המקבלים והקב”ה הנותן. אך לפתע מתהפכות היוצרות.
לראשונה נתקלים בני ישראל במציאות חדשה: ה’ מבקש והם נותנים.
מה עובר בראשו של אדם כאשר הקב”ה מבקש ממנו דבר מה…? הייתכן שבורא כל-יכול אכן זקוק למשהו ממני…? נראה שלא. ואם בכל זאת אני נותן, אין זאת אלא כדי לצאת ידי חובה. אין אני מאמין באמת ובתמים שהוא זקוק לדבר.
נתינה מסוג זה, הבאה מתוך הכרח ולא מלווה ברצון להיטיב למקבל, נקראת ‘תרומה’ סתם. לעומת זאת, האוהב את ה’ לא יבדוק ויחקור לצורך איזו תכלית מתבקשת ממנו התרומה; הוא ייתן מייד, בלי לשאול שאלות, רק משום שהאהוב מבקש. נתינה כזאת הנעשית מתוך אהבה אינה נקראת ‘תרומה’ סתם, אלא ‘תרומתי’.
מעידה על כך לשון הפסוק “וְיִקְחוּ־לִי”. וְיִקְחוּ הוא פועל המייצג סוג כוחנות: האדם מעביר תרומה לה’ אך עושה זאת בתחושה שלקחו לו. לכן הלשון היא תרומה סתם.
לעומת זאת המילים “יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ” מצביעות על כך שהתרומה ניתנת מאהבה וברוחב לב. ואם כן אין זו ‘תרומה’ סתם, אלא ‘תרומתי’. כך מלמד ה’ את משה.
שתי נתינות – אחת מתוך חוסר הבנה והכרח, ואחת מתוך אהבה.
אם ה’עסקים’ שאנו עושים עם הקב”ה באים מאהבה, סביר להניח שהם יתממשו. אך אם אנו עושים חשבונות ומנסים להסתדר לבד, ורק כשאין הדבר עולה בידינו אנו נותנים לה’ תרומה בלית ברירה – עסקה מסוג זה אינה ‘תרומתי’. היא ‘ויקחו לי תרומה’ ותו לא. בעסקה כזו, נדרש התורם לברר אם המקבל חפץ בתרומתו.
לעומת זאת,כאשר עסקה באה מאהבה, הצד המקבל שמח בה ומגלה נכונות לקראתה כזה וגם מגיב בהתאם.
אז אם כבר לתת – שיהיה מאהבה. הרי בין כה וכה אנו מקריבים מעצמנו למען לקב”ה, ועם עוד קצת שמחה ואהבה ייתכן שנזכה גם לראות תוצאות.
בדיוק כפי שראה שלמה במיאמי.
