כשחזרנו מבית הכנסת בליל שבת, אורחנו התקשה לטפס בעלייה התלולה. בכל זאת, מדובר באדם לא צעיר. עצרנו לנוח מעט, והוא סיפר כיצד החל לשמור שבת כהלכתה.
“‘ואתה יודע שעל כל שאיפה מהסיגריה אתה עובר על חילול שבת? אתה מודע לעונש שמקבלים על כל שאיפה?
“כשחזרנו בתשובה אשתי התקדמה בקצב מהיר יותר. התחלנו לשמור יחד שבת כהלכתה, אבל התקשיתי לוותר על הסיגריות. ראיתי שהדבר גורם לנו לריב, והתקשרתי לרב במטרה לקבל היתר זמני לעשן בשבת: ‘שלושה חודשים ואני מפסיק עם זה’, הפצרתי בו. ‘אי אפשר להפסיק הכל בבת אחת’. הרב צחק ואמר שההלכה אינה תוכנית כבקשתך, אבל אני התעקשתי: ‘אני מכיר אתכם, הרבנים. כשאתם רוצים יש לכם כל מיני תקנות לשעת הדחק, ואני בשעת הדחק. כבודו תעשה משהו בשבילי'”.
“‘כמה אתה מעשן ביום?’, שאל הרב.
“‘קופסא’, עניתי, ‘עשרים סיגריות’.
“‘ואתה יודע שעל כל שאיפה מהסיגריה אתה עובר על חילול שבת? אתה מודע לעונש שמקבלים על כל שאיפה?
“‘ידוע לי’, אמרתי, ‘לכן צלצלתי אליך’.
“‘ואם אתה מפחית מכל סיגריה שתי שאיפות’, המשיך הרב, ‘כמה עונשים נחסכים ממך בכל שבת? תעשה חשבון'”.
“בליל שבת, מייד אחרי שסיימנו לאכול את הדגים, הוצאתי סיגריה בהכשר של הרב שלי. אשתי כמעט התעלפה. כשאמרתי לה שאני מעשן באישור מהרב, היא תקעה בי מבט מלא בוז: “‘רב הרשה לך לעשן בשבת?’
“‘כן’, אמרתי לה, ‘רק שאני צריך להשאיר לקב”ה שתי שאיפות מכל סיגריה’.
“אשתי קמה מהשולחן ואמרה שהיא הולכת לחדר. נשארתי לבד עם הסיגריה, התחלתי להתפלפל ביני לבין עצמי מתי להשאיר לקב”ה את שתי השאיפות: בתחילת השבת או לקראת סופה… עוד אני מתלבט והנה – הסיגריה כבתה מאליה.
“באותו רגע התמלאתי בושה. ‘איזה אפס אתה’, אמרתי לעצמי. ‘אשתך בוכה בחדר, ואתה יושב ליד שולחן שבת עם סיגריה כבויה, ועסוק במה? בשאלה מתי להשאיר לקב”ה שתי שאיפות מהסיגריה… אין לך טיפת אופי, סבא לנכדים שהוא בעצמו ילד מגודל’.
“ואז קרה משהו. בהחלטה של רגע הוצאתי מהכיס את חבילת הסיגריות, זרקתי אותה מעל הארון, ואמרתי לעצמי שעד מוצאי שבת אני לא נוגע בה. לא בשביל הרב, לא בשביל אשתי: רק כדי להוכיח לעצמי שבגיל שישים וחמש אני מסוגל לקבל החלטה ולעמוד בה.
“זה לא היה קל. כבר בשבת בצהריים התחלתי לחפש כוכבים, ובמוצאי שבת הזדרזתי להצית סיגריה מנר הבדלה. אחר כך צלצלתי לרב כדי לעדכן אותו שהפטנט שלו הצליח. מאז אני לא מעשן בשבת, וגם קיבלתי מתנה. למדתי שברוחניות אין דבר כזה הכל או לא כלום. למדתי כאשר האדם עושה צעד אחד לקראת הקב”ה, אפילו קטנטן כמו שתי שאיפות בסיגריה, הקב”ה נותן לו כח להתקדם”.
“הרב שלך צודק”, אמרתי, “למרות שהוא לא המציא את השיטה. היא מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת ויקהל נכתב לגבי שמירת השבת: “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ” (שמות לה, ב).
ועל כך כותב הנצי”ב: “ינהגו בו קדושה’ כל אחד לפי ערכו” (העמק דבר, שם).
בדברים קצרים אלה מלמד הנצי”ב כי בכל יהודי מקנן רגש ייחודי המתעורר בו ביום השבת, וגורם לו לנהוג קדושה ביום זה ולהבדילו מששת ימי המעשה, כמובן כל אחד לפי ערכו ומדרגתו. כתוצאה מכך משפיעה השבת על שומריה קדושה, והתעלות רוחנית בהתאם לקדושה שהוא נוהג בה.
מסיבה זו, מבאר הנצי”ב (שם לא, יא), מכונה השבת ‘אות’:
‘וַאֲפִלּוּ גּוֹי שֶׁרוֹאֶה בֵּית כְּנֶסֶת אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה יַשִּׂיג אֵיזֶה הִתְפַּעֲלוּת הַנֶּפֶשׁ מִיְּדִיעָתוֹ שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל מָה שֶׁאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל יַשִּׂיג קְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ בְּשַׁבָּת וְיוֹם-טוֹב בְּלִי שׁוּם הֶרְגֵּשׁ חִיצוֹנִי מָה יוֹם מִיּוֹמַיִם, הוּא אוֹת שהקב”ה בְּעַצְמוֹ… מְסַיֵּעַ לְקַדֵּשׁ לְמִי שֶׁבָּא לְהִתְקַדֵּשׁ’.
“מכאן למד הרב שלך את הפטנט של שתי השאיפות. על-פי הנצי”ב, כדי לזכות להרגשת קדושת שבת לא צריך הרבה. צריך רק לרצות. מדוע? כי לשבת יש קדושה עצמית. ולכן, מי שמחפש אותה, גם אם הוא פוסע בצעדים קטנים בלבד, קדושת השבת תשלים את השאר ותדרבן אותו להתקדם הלאה.
“הקושי הוא רק בהחלטה על הצעד הראשון. בשתי השאיפות. לאחר מכן כבר מקבלים כוח, בדיוק כפי שקרה לך”.
***
במוצ”ש אחד, בתום סמינר ‘ערכים’ שהתקיים טרום מגפת הקורונה, ניגש אלי המשתתפים וסיפר שכיוון שנוכח באמיתותה של התורה, הוא מבקש לקבל על עצמו מצווה אחת להתחיל בה. כשהצעתי לו לשמור שבת הוא נרתע.
“אינני יכול”, אמר לי, “אני עובד קשה כל השבוע וזהו היום היחיד שאני מקדיש לבילוי עם המשפחה, וחוץ מזה, ביום הזה אנחנו מבקרים את ההורים, וגם זו מצווה”.
לפני עשרה ימים הוא התקשר אלי שוב: “אני חייב להודות שטעיתי. אחרי שבועיים בבידוד התברר לי שאפשר לשמור שבת לא רק יום אחד בשבוע, אלא שבועיים שלמים. הכל עניין של סדרי עדיפויות…”
