בדרך כלל כשאנשים מתקשרים ומבקשים להיפגש, אני נוטה לסרב, לא משום שאינם חשובים דיים אלא משום שהם חשובים. אלא שאם הם חשובים מדוע אני מסרב להם? משום שמחשיבותו של כל יחיד, למדתי על חשיבות הרבים, וכשצרכיהם החשובים של הרבים ניצבים מול צרכיו החשובים של היחיד, דוחים צרכיהם החשובים של הרבים את צרכיו החשובים של היחיד. אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש ממש, ואז אין דוחין נפש מפני נפש.
אני לא בטוח שתבין אותי, אהרן, אבל בכל זאת אנסה. נכון שולחן שבת הוא בדרך כלל מושא לזיכרונות נעימים? לא אצלנו.
למרות זאת, ישנם כאלה שאיני מסרב להם כלל. לאלו שלומדים תורה ולאלו שעזבו את התורה. לבחורי ישיבות בהווה ולבחורי ישיבות “לשעבר”. לאלו המתחבטים בשאלות שונות של אמונה למרות שהם לומדים תורה, ולכאלה שעזבו את עולם התורה משום שלא מצאו מענה לשאלותיהם, אך כעת מבקשים לשוב.
אני לא מסרב להם משום שאני חייב להם, וחובות יש לשלם.
בתחום שבו אני עוסק לא קל להתמיד. לצאת ערב ערב להרצאות ולגמוע מרחקים אינו דבר קל. ואם נוסיף לכך את העובדה שלפעמים נושאי ההרצאות חוזרים על עצמם, יתקבל תחום שוחק שקל מאוד לאבד בו את החדווה. וכשאין חדווה, המילים משתבשות, וכשהן משתבשות, ניטל הכוח מן הדיבור, אין על מה לדבר, וכשאין על מה, לשם מה לדבר?
כדי לזכות להשפיע בכוח הדיבור, נדרש האדם לחדווה. וכדי לזכות לה, נדרש המדבר לשנן ולהזכיר לעצמו מידי יום, את הסיבה, את התכלית ובעיקר את החשיבות, שבדיבורים שלו, וכשזה קורה, הוא שב לאהוב את הבריות שבפניהם הוא מדבר, וכשהוא אוהב אותם, הוא מבקש להעניק להם את הטוב ביותר, ולכן הוא מקרבן לתורה.
לכן אני מעריץ את לומדי התורה. שכן בזכותם היא קיימת, וכשהיא קיימת, יש לאן לקרב. וכשיש לאן, יש אהבה. וכשיש אהבה, יש חדווה. וכשיש חדווה אפשר לדבר.
זו הסיבה שכשאני נכנס להיכל הישיבה, ומביט במאות הבחורים הצעירים והענקים שעוסקים בתורה, אני כל כך מתרגש עד שאפילו העיניים היבשות שלי אינן זקוקות עוד לטיפות עיניים כדי להירטב.
אני מתרגש משום שאני תוהה ביני לבין עצמי, אם יש בעולם עוד אומה ולשון המסוגלת לגרום לבחורים בגילם לזנוח את המתוק והנוצץ של גיל הנעורים, ולהשקיע את כל מרצם בלימוד תורה, בלי לצפות לתמורה. לא עבור תארים אקדמיים, בלי תעודות גמר, ולא עבור תגמול כספי.
“זה יפה מאוד”, אמר לי פעם מישהו כשדברתי על כך. “אך עדיף שבמקום להתרגש תגיד להם שיתרמו למדינה ויתגייסו ואחר כך ילמדו ואז אולי גם אני אתרגש יחד איתך”.
והוא צדק ולא צדק. צדק משום שאכן יש לדון בדרישה זו בכובד ראש, ולא צדק משום שכדי להתפעל מבחורי הישיבות ששמחת התורה משכיחה מהם את כל מה שבחורים בני גילם רודפים אחריו לא צריך להיות דתי וגם לא חרדי ואפילו לא יהודי. אפשר להתווכח על תרומתם של לומדי התורה, אך את מסירותם ללימוד תורה אי אפשר לקחת מהם.
לכן איני מסרב ללומדי תורה. משום שאני חייב להם. משום שהם לא מרצים על אמיתות התורה, הם חיים את האמיתות הזאת. הם לא מדברים על אמונה. הם מיישמים אותה מידי יום. לכן אני כל כך מתרגש לחזות בהם בזמן לימודם, וההתרגשות הזאת, היא שמחזירה אותי לתלם כל אימת שהשגרה מאיימת עלי.
לכן אני לא מסרב להם. לא לאלו שלומדים בהווה, ולא לאלו שפעם למדו והיום מבקשים לשוב וללמוד למרות הסיבוב הגדול שעשו.
זו הסיבה שכשברוך התקשר וסיפר שהוא בחור ישיבה לשעבר, ושהוא מעוניין להיפגש כדי לדון יחד בשאלות השונות שמפריעות לו לשוב, הסכמתי מיד למרות שמהשיחה הקצרה שלנו הבנתי שהנפש שלו עמוסה וטעונה, ושכך תהיה גם השיחה בינינו, כפי שאכן קרה.
בשתי הדקות הראשונות, ברוך הסביר לי שהוא אמנם מאמין בבורא אך לא בהשגחה פרטית, ושהוא מאמין בתורה שבכתב אך לא בתורה שבעל פה.
כששאלתי אותו מדוע הוא כופר בהשגחה הפרטית אם הוא אכן מאמין בבורא, ברוך נשבר והתפרק לרסיסים.
בערך חמש דקות ברוך ישב מולי ולא הפסיק לבכות. לא הפרעתי לו. החיים לימדו אותי שכשילד שב הביתה אחרי היעדרות ארוכה, לבכות זה מאוד טבעי, ולטבע אסור להפריע.
במשך חמש דקות ישבתי מולו והאזנתי לבכי שלו. הוא בכה בכי תמרורים. זה לא היה בכי של כעס. גם לא של תסכול או ייאוש. זה היה בכי של כאב, של געגוע ושל התפרקות. זה היה בכי של הנשמה.
כשברוך סיים לבכות והתחיל לדבר, הדברים החלו להתבהר.
הייתי ילד טוב. ממש פרח, סיפר. בתלמוד תורה הייתי בין המצטיינים בכיתה. התעודות היו מושלמות, הציונים היו מעולים, ובכל אסיפת הורים הרבנים היו משבחים אותי בכל שבח אפשרי. הייתי מתפלל בכוונה. לומד בהתמדה, וגם בזמנים שכולם היו משחקים אני הייתי נשאר בבית הכנסת כדי ללמוד. כל כך אהבתי את התורה, שהורים היו מתבוננים בקנאה באבא שלי, ושואלים אותו כיצד הצליח להעניק לי את האהבה לתורה. והם צדקו ולא צדקו. הם צדקו כי הוא זה שהעניק לי אותה, וטעו משום שהוא זה שגם לקח אותה ממני.
זה הילד שהייתי, אהרן. זה שישב מולך ובכה כמו ילד, לא הייתי אני. זה היה הילד שאני מספר לך עליו. הוא בכה כעת משום שעד עתה לא היה לו למי לבכות.
לפני שאני מספר לך איך הילד הצדיק שסיפרתי לך עליו הפך לזה שיושב מולך כעת, אני מבקש להדגיש שאני לא מנסה להתנער מאחריות. אני נמצא היכן שאני, רק בגללי. כל האחריות עלי. אני מספר לך על הרקע שלי כדי שתבין על איזה רקע בחרתי את הבחירות שלי.
אבא שלי איש צדיק. צדיק אמיתי. תוכו כברו. מעולם לא דרש מאתנו מה שלא דרש מעצמו. אך את מה שדרש מעצמו הוא דרש גם מאתנו, וכאן הכול מתחיל.
אבא הוא אדם רציני. תלמיד חכם וירא שמים. בעיקר ירא שמים. ובגלל יראת השמים שלו מאסתי בלימוד התורה. זה אולי נשמע מוזר אך זאת האמת.
גדלנו בבית שיש בו בעיקר פחד. פחד מלעשות עבירות. פחד מלקום מאוחר. פחד מביטול תורה, ופחד מדיבורים אסורים. גדלנו בפחד משום שידענו שאם חס וחלילה נמעד, המבט המאוכזב בעיניים של אבא יספר לנו כמה הוא מאוכזב שאנחנו הילדים שלו. כמה הוא מאוכזב שאנחנו שטחיים ובטלנים, ובעיקר עד כמה הוא סבור שאנחנו כישלון מהדהד.
הבעיה עם אבא שהוא לא הביט בעיניים. הוא דיבר גם עם הפה. הוא הסביר לנו שברוחניות המדרון הוא חלקלק מאוד. ושאם לא עולים יורדים, ושכשיורדים יורדים עד לדיוטה התחתונה, ושאם זה יקרה חייו אינם חיים, ושאם אין יראת שמיים אין כלום, ושאם אין כלום אין טעם בחיים.
אני לא בטוח שתבין אותי, אהרן, אבל בכל זאת אנסה. נכון שולחן שבת הוא בדרך כלל מושא לזיכרונות נעימים? לא אצלנו. אחרי שעזבתי את הבית, גם בימים שעוד שמרתי שבת, סעודת שבת לא אכלתי. פשוט לא הייתי מסוגל.
מיד כשהיינו שבים הביתה מבית הכנסת, המכ”ם הרוחני של אבא היה נכנס לפעולה. כל מעשה שהיה בו חשש הלכתי כלשהו, עורר תגובה מיידית. אם מישהו צחק בזמן הקידוש אבא היה אומר שאפשר ולא יצא ידי חובה, והוא היה נדרש לקדש שוב, גם לעיני האורחים. אם מישהו נטל ידיים לא לפי הדעה המחמירה ביותר, אבא היה מחזיר אותו למטבח כדי שייטול שוב. ואם מישהו היה מדבר דיבורים שאינם דברי תורה ליד השולחן, אבא היה משתיק אותו במיידית, כדי שלא יהפוך את האוכל שעל השולחן לזבחי מתים.
כילד, שנאתי את שולחן השבת, אהרן. מי יכול לאהוב אירוע משפחתי שבו לעיני כולם אבא שאתה כל כך אוהב, שואל אותך “מה ייצא ממך” וגם מעדכן לעיני כולם ש”ככה יהודי ירא שמים לא מתנהג” ועוד כל מיני משפטים שאולי באים מגן עדן אך לוקחים אותך לגיהנום.
כשהגיע הזמן ללכת לישיבה, שמחתי. שם לפחות יהיה לי שקט. מסתבר שטעיתי. כשהגעתי לישיבה, התברר לי שאבא שלי הפך למשגיח רוחני. אלא שמשגיח רוחני היה לי בישיבה, ובבית חיפשתי אבא ולא מצאתי, וקשה מאוד לגדול בלי אבא ועוד עם שני משגיחים.
כנער, כמהתי לאבא שמתקשר לישיבה לשאול איך אני מרגיש, ועם אלו קשיים אני מתמודד. אם אני אוכל טוב או ישן טוב, ואם אני מקובל בחברה או לא. זה ממש לא עניין את אבא. אבא היה שואל אם חידשתי היום חידוש חדש, ואם קמתי בזמן לתפילה. אם אני מברך ברכת המזון בכוונה, ושעלי להיזהר מסביבה לא טובה שבכוחה לצנן את יראת השמים שלי. לאט לאט הבנתי שאבא שלי לא מתעניין בי אלא רק בתורה שלי.
אתה יודע באיזה מתח הייתי שרוי לפני כל שיחת טלפון כזאת? אתה מאמין שהיו ימים שלא ישנתי בצהרים רק כדי למצוא איזה חידוש לומר לאבא בערב כדי שלא יתאכזב ממני? במשך שנים חייתי בפחד ובחרדה. במתח ובתסכול. לא נהניתי משום דבר. הלב שלי היה יבש. לאט לאט הפסקתי לאהוב את התורה שכל כך אהבתי. וכשלא אוהבים לא נהנים, וכשלא נהנים, הלב מחפש את התענוג במחוזות אחרים, וכשזה קרה פרקתי מעלי את הכול. ביום אחד. שנאתי את השמים ושנאתי את היראה מהם. הם הפכו לסמרטוט אדום בעיני. ברחתי מהם כמו מאש. הרגשתי שהם עומדים לבלוע אותי. לא עזבתי כי רציתי. ברחתי כדי לשרוד.
הייתי בהלם. מעניין מה אבא של ברוך היה אומר כשהיה שומע לאן הובילו את ברוך הכוונות הטובות שלו.
אני מודה לך שהסכמת לספר לי על הרגשות שלך, ואני גם מעריך את העובדה שלמרות כל מה שסיפרת, אתה נוטל את האחריות על עצמך ולא משליך אותה על אבא שלך. אך מה כל זה קשור לאמונה בהשגחה פרטית שבה אינך מאמין או לתורה שבעל פה שבה אתה כופר? האם כעס על התורה, הופך אותה ללא אמיתית?
אתה צודק, ענה ברוך. אל תחפש כאן היגיון. הפסקתי להאמין משתי סיבות שונות.
את התורה שבעל פה נטשתי משום שהיא הייתה המצע שעליו צמחה יראת השמים של אבא שלי, ובהשגחה פרטית הפסקתי להאמין בגלל התפילות. ואז ברוך שוב החל לבכות.
אתה יודע כמה התפללתי? כמה ביקשתי? לא בקשתי כסף או בריאות וגם לא כבוד או מעמד בישיבה. ביקשתי שהשם יתברך יפתח לאבא שלי את הלב. שיגרום לו להבין עד כמה אני צמא לאהבה שלו. קיבלתי קבלות. התעניתי. אהבתי את אבא שלי ואני עדיין אוהב אותו. הייתי זקוק לו בעבר ואני זקוק לו בעיקר היום. אלא שלמרות כל התפילות כלום לא קרה. אלו היו תפילות מעומק הלב, אהרן. בתפילת נעילה אנשים לא בוכים כמו שבכיתי. אלא שהשמיים לא ענו לי. אני מתפלל וכלום לא קורה. כאילו אף אחד לא שומע. כאילו גם בשמיים אומרים לי שאני לא ראוי שהבקשות שלי תתקבלנה.
לכן הפסקתי להאמין גם בהשגחה פרטית.
ואם יתברר לך שהתפילות שלך דווקא כן התקבלו, ושהקב”ה ליווה אותך לאורך כל נתיב הבריחה שלך. מה יהיה אז?
אבל זה בלתי אפשרי. נראה לך שהקב”ה יעזור לי לחלל שבת?
איני יודע, עניתי. זה באמת לא נשמע הגיוני. אך מה יקרה אם יתברר שבכל זאת צדקתי. האם אז יסתלקו המחסומים שמפריעים לך לשוב הביתה?
כן, ענה ברוך, אך אני לא בטוח שזה אפשרי.
בוא ננסה. בהתחלה אולי הדברים ייראו לא קשורים אך מהר מאוד נמצא את הקשר. בעזרת הבורא המשגיח כמובן.
בכל קשר אנושי – בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין רב לתלמידו, ובין אדם לבוראו – קיימים תמיד שני יסודות מרכזיים – יראה ואהבה.
השאלה שעומדת בפני כל מי שמבקש לבנות קשר אמיתי ועמוק היא, על איזה מן היסודות ראוי ונכון לבסס את הקשר? על יראה, על מורא, או על הכרה בגדלות השני? או שמא על אהבה, על חיבה, על קירבה ועל רצון להיטיב לשני?
בטח שעל אהבה, ענה ברוך בלי למצמץ.
אני לא בטוח, עניתי. התשובה אינה פשוטה משום שבכל אחד מהמרכיבים יש יתרון וחסרון.
היראה היא כוח שכלי. היא נובעת מהכרה. מהבנה שהשני גדול ממני, חשוב ממני וגם חזק ממני, ועל כן ראוי וגם כדאי לשמוע בקולו, וזו מעלתה.
היראה אינה דורשת מאמץ רגשי אלא בעיקר הבנה שכלית. לכן קל יותר לקנותה משום שניתן להגיע אליה במחשבה ובהתבוננות שכלית ומשום כך היא גם יציבה יותר. היא אינה תלויה ברגשות או במצבי הרוח משתנים, ולכן היא גם לא משתנה מיום ליום. מי שהבין את הסיבות ליראה, ימשיך לירא גם כשהוא כועס, גם כשהוא עייף, וגם כשאין לו כוח.
וזהו שנאמר: “הן יראת השם היא חכמה”. ללמד, שיראת השם לא זו בלבד שהיא חכמה כשלעצמה. ללא חכמה לא ניתן לזכות לה. ולכן אמרו חז”ל: “אין בור ירא חטא”.
אלא שלמרות מעלתה, יש ביראה גם חיסרון. יראה מלווה בפחד, ופחד מתמיד מייצר מתח עצום בדיוק כמו שחווית. היא גורמת לתחושת מחנק ולכבדות שמבריחות כל בדל תענוג מן החיים.
ילד שירא מאביו – חי במתח. אישה שיראה מבעלה – חיה בפחד. תלמיד שירא מרבו – חושש לשאול ולטעות. והמאמין שרק ירא מהקב”ה – חי בתחושה של “חייב”, וכשחייבים לא נהנים וכשלא נהנים לא חיים. וכשלא חיים, הנפש נלחמת על חייה, וכמו אדם טובע המושך אחריו למצולות את מצילו, למרות שהשכל מצווה עליו לשחררו, כך נפש בורחת ממקום הסבל ומתעלמת מצו השכל, רק כדי למלא את עצמה בתענוג שהיא כל כך חסרה אותו.
ניתן לחזות בכך כאשר מריבות בתוך הבית מתרחשות לעיני הילדים, למרות ששני הצדדים מבינים שהשכל מתנגד להם. זה נכון אצל ילדים שעוזבים את הדרך לאורה התחנכו, למרות שהשכל מתנגד לכך. וזה נכון גם בין אדם לבוראו, כשהנברא סבור שהסבל שהוא חווה אינו מניח לו להמשיך ולחיות. וזהו שאמר הקב”ה לעם ישראל “אמרתם שווא עבוד אלוקים”. שווא עבוד אותו למרות שהשכל מכיר בקיומו ומחייב לעבוד אותו.
האהבה, לעומת היראה, שונה לחלוטין. היא אינה שכלית אלא רגשית. היא אינה מרחיקה אלא מקרבת. ובשונה ממידת היראה, היא אינה עוסקת באוהב אלא בנאהב. וזו מעלתה. בעוד היראה מייצרת מתח, האהבה משרה שמחה. בעוד היראה כובלת, האהבה משחררת.
ילד שאוהב את אביו – ישמח למלא את רצונו, וכך גם בקשר הזוגי. תלמיד שאוהב את רבו – יגיע לשיעור בשמחה, והמאמין שאוהב את הקב”ה, לא יחוש את ה”מחיר” שאהבתו להקב”ה דורשת ממנו לשלם. להפך. בשונה מהירא שמתמקד במה שהוא מפסיד בגלל יראתו, האוהב גאה במה שהוא משלם בשל אהבתו.
אלא שלמרות כל מעלותיה של מידת האהבה, גם בה יש חיסרון.
אהבה אינה צומחת מאליה. היא לא נולדת בן לילה. היא דורשת עבודה פנימית, והשקעה רבה ועקבית. כדי לאהוב את מי שאינו אני, עלי להכיר אותו. להבין אותו. לגלות את הטוב שבו. לחוות עמו רגעים משמעותיים, ובעיקר לתת בו אמון, וזה לוקח זמן. ובתקופה זו בה האדם עדיין אינו חש את התענוג שבאהבה למרות שהוא משקיע, ועובד, ומנסה, ועדיין אינו חש אין לו את סם החיים של הנפש, אין מה שידחוף אותו להמשיך, ואז הוא חוזר לאחוריו ומותיר את האהבה לאחרים. וכיון שיראה אין בו, ולאהבה טרם זכה להגיע, הוא נוטש את המערכה ומפסיד את הכול.
זו הסיבה שכדי לבנות קשר אמיתי ויציב – אנו זקוקים לשתיהן. גם ליראה וגם לאהבה. גם ליראה המצמצמת וגם לאהבה המתפשטת.
ילד זקוק ליראה מההורים כדי לחוש כלפיהם, כבוד, הכרה בסמכות, והבנה שהם יודעים יותר ממנו וחושבים על טובתו. בלעדיה, הילד לא יציית להוריו ולא יבטל את רצונו מפני רצונם. אך בדיוק כשם שהוא זקוק ליראה, הוא זקוק לאהבה, שכן עליו לחוש שאלו המצווים אותו, אוהבים אותו, נהנים ממנו, רוצים בטובתו ובעיקר מאמינים בו, לא בגלל שהם חייבים אלא בגלל שהם אוהבים.
כך גם בקשר זוגי. בעוד היראה משווה לזוגיות מסגרת של שותפות עסקית, האהבה הופכת אותה לתא משפחתי. וכך גם בקשר שבין אדם לבוראו. כמו ילד, המאמין זקוק ליראה, להכרה בגדלות השם, ולידיעה שהוא בורא עולם ומנהיגו, שכן בלי יראה מדוע יבטל הנברא את רצונו בפני רצון בוראו? אך כדי לשרוד בעולם האמונה התובעני אי אפשר להיוותר רק עם היראה, וחובה על המאמין להגיע לידי אהבת השם. לתשוקה להיות קרוב אליו ולהתענג.
נמצא שבכל סוג של קשר, לשתיהן אנו צריכים. ליראה שתצמצם ותציב גבולות, ולאהבה שתפרוץ אותם. לאהבה המשובחת, וליראה ההכרחית. ליראה שמקנה יציבות, קו ברור וגבולות חדים כדי לסייע לנו לשמור על קשר גם בימים שאהבה נחלשת, ולאהבה שנופחת חיים בקשר, וממלאת את חיינו בעונג ובמשמעות. לשמחה שבאהבה וליציבות שביראה. לשמחה שבאהבה באופן קבוע, ולמתח שביראה – כדי לשרוד את אותם ימים בהם אהבה נחבאת.
לכן לא שרדת, ברוך. לא בגלל היראה אלא בגלל שלא השתתפה עמה האהבה. ויש לי ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת ויצא מתארת התורה את בריחתו של יעקב אבינו לחרן, ואת לידת השבטים המהווים את ראשית האומה הישראלית שתקבל את התורה לאחר שיעבוד מצרים.
אלא שתיאור זה מעורר כמה שאלות.
מדוע אברהם ויצחק שחיו בארצם ולא בגלות, לא זכו שכל בניהם ילכו בדרכם, בעוד יעקב שחי בגלות בצלו של עובד אלילים זכה לכך? כמו כן, מדוע התורה מדגישה שעם ישראל נקרא על שם יעקב ולא על שם אברהם ויצחק? ובכלל, מדוע נתן הקב”ה את התורה דווקא לבני יעקב ולא לאברהם וליצחק.
והתשובה פשוטה.
בעוד אברהם איש החסד נתברך במידת האהבה וכונה “אברהם אוהבי”, יצחק נתברך ביראה וכונה “פחד יצחק”. ללמד שבכל אחד מהם שלטה מידה אחרת. באברהם – אהבה, וביצחק – יראה. לכן מאברהם האוהב יצא ישמעאל ומיצחק הירא עשיו. שישמעאל הוא תולדת האהבה שאינה מתובלת ביראה, ועשיו תולדת היראה שאינה מתובלת באהבה.
יעקב לעומתם זכה למידת האמת, והאמת שלמה, והשלמות משלבת בתוכה את הכול. גם את האהבה וגם את היראה. וזהו שנאמר: ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי”. ועל כך כתב רש”י: “ואתה ישראל עבדי: הקנוי לי משני אבות. זרע אברהם אוהבי: שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אבותיו , אלא מתוך אהבה.
לכן, בגלל שביעקב נתאחדו גם היראה וגם האהבה, זכה דווקא הוא שתהיה מטתו שלמה וכל בניו ילכו בדרכו, כפי שמופיע במדרש: “אמר רשב”ל: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד”.
במדרש זה מלמדים חז”ל כי כל ימיו חשש יעקב לשלמות הרוחנית של משפחתו, משום שידע שרק ממשפחה שאין בה פסול תוקם האומה הישראלית, ולכן שנעלמה ממנו הנבואה וחשש, שמא יש פסול באחד מבניו. השיבו לו בניו דווקא בפסוק “שמע ישראל”, משום שבפסוק הזה מתאחדות היראה והאהבה. שמצד אחד השם ומצד שני אלוקינו, ושניהם אחד.
בתשובה זו בקשו בני יעקב ללמד שאל לו לדאוג שמא קלקל אחד מבניו משום ששילוב היראה והאהבה ליחידה אחת מבטיח הצלחה.
זו גם הסיבה שהתורה ניתנה דווקא לבני יעקב ולא לבני אברהם או יצחק, שכן התורה מחייבת את המאמין גם לאהוב את השם וגם ליראה אותו, ורק מי שיש בו שתי מידות אלו יכול לקבל אותה, ולכן המתין הקב”ה למי שמיטתו שלמה כדי ליתן לבניו את התורה. לא משום שיש מעלה במיטה שלימה אלא משום שמיטה שלימה מעידה על חינוך המבוסס על שילוב של יראה ואהבה, שהן שתי מידות הכרחיות לקבלת התורה, ולכן המתין הקב”ה כדי ליתן תורה דווקא לאלו שזכו לשתי המידות הנדרשות לקיומה.
ואיך זה קשור אלי? שאל ברוך.
קשור מאוד. עניתי. כדי שתצא ממך תורה, ברוך, אינך צריך למידת היראה. ממנה יש לך די והותר. ועל כך אתה חייב הרבה מאוד לאבא שלך.
עזבת את התורה, ברוך, לא בגלל שלא הייתה בך יראת שמים. עזבת בגלל שהיתה בך יראה כל כך גדולה, שכבר לא היית מסוגל עוד לחיות בצילה, וכעת אתה מבקש לשוב בדיוק בגלל אותה יראה שלא מאפשרת לך להמשיך בחיים שבחרת, אלא שהפעם אתה מפוקח יותר. אתה שב מתוך בחירה. לכן, כדי שתשוב התורה שלמדת ותאיר בך, אינך צריך לבקש מהשם יראה אלא אהבה. וכשתזכה לאהוב את השם, האהבה שתמצא תאיר בך אור גדול שיתמזג במידת היראה שבגללה ברחת.
וכשזה יקרה יהיו בך שתי המידות הנדרשות לתורה, וכששתיהן יהיו בך, תזכה שבניך ישיבו לך את אותה תשובה שהשיבו בני יעקב לאביהם: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד. אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד”.
זה יפה מאוד, הסכים ברוך, אך איך בונים את האהבה הזאת? איך מתחילים?
לא צריך להתחיל, עניתי.
אם אתה יושב כאן מולי אחרי הסיבוב הארוך והמייסר שעשית, ואתה בוכה בדמעות שליש על הבחירות שבחרת, בלי שאף אחד מאיים עליך, האם אין בכך כדי להוכיח שאתה אוהב את מי שעברת על רצונו? ואם אתה כבר אוהב, לא צריך להתחיל לאהוב, צריך רק להרגיש את האהבה שכבר קיימת בך.
שבת שלום.
