עוד לפני שנפגשתי עם איציק ידעתי שפגישתנו תהיה טעונה.
בשיחת טלפון מקדימה, הוא קבע שחייו יכולים לשמש השראה לספר, וביקש שאפנה עבורו זמן רב יותר מהרגיל.
הוא צדק.
“עד שאבי נפטר ואמי התחתנה בשנית, התנהגותי היתה נסבלת, אך לאחר מכן הפכתי מרדן ואלים.
“נולדתי למשפחה שומרת מצוות”, סיפר איציק כשנפגשנו, “וכבר בילדוּתי הייתי ‘עושה צרות’ לא קטן. לא שהייתי ילד רע, הייתי חסר מנוחה. המורים שלי סבלו ממני ואני סבלתי מהם. הם לא ידעו איזה תעלול חדש אני מכין להם, ואני לא ידעתי איזה עונש אקבל בעקבותיו.
“עד שאבי נפטר ואמי התחתנה בשנית, התנהגותי היתה נסבלת, אך לאחר מכן הפכתי מרדן ואלים. אף אחד לא הכין אותי ליתמות, ואיש לא העניק לי תמיכה רגשית כדי שאוכל להתמודד איתה. הפכתי לסוג של מטרד, שכל מי שנתקל בי ביקש להיפטר ממנו. ולכן גם לא היו לי כלים להכיל את המציאות החדשה.
“אמי נאלצה לתמרן ביני לבין בעלה החדש, והמורים נתנו לי תחושה שאף אחד לא יצטער אם אפסיק לפקוד את בית-הספר. הדברים הגיעו לידי כך שהרגשתי שאף אחד לא אוהב אותי ואין לי עוד מקום בעולם. את בית-הספר סיימתי עם דימוי עצמי מרוסק וללא תעודה, וכששאלתי את המורה למה אינני מקבל תעודה כשאר הילדים, הוא השיב לי בשמחה לאיד – ‘תעודה נותנים רק לילדים שלמדו בבית-הספר’.
“כשהגעתי לישיבה היו לי כוונות טובות. רציתי להשתנות ולפתוח דף חדש, אבל עם הדימוי העצמי שסחבתי איתי מילדותי לא היה לי שום סיכוי. חצי שנה אחרי כן הציע לי צוות הישיבה ללמוד בשעות הבוקר ואחר כך לצאת לעבוד, וכך מצאתי את עצמי בגיל חמש-עשרה ממלצר באולמות.
“איש לא ידע על מעשי ולא התעניין בי. בישיבה לא שאלו היכן אני אוכל וישן, ובבית לא סיפרתי שאני עובד, וכך מצאתי את עצמי ערב אחד מחפש מקום לישון, שכן הבית היה כבר נעול ובישיבה לא היה לי מקום.
“במשך עשרה חודשים הייתי ישן על שפת הים, בודד ועזוב. בלילות הייתי יושב שעות על החוף. היה לי הרבה זמן לחשוב, אבל הכאב החד לא אִפשר לי להתרכז. קראתי תהילים ובכיתי למרות שהייתי בטוח שאין מי ששומע. הרגשתי שאם אמות – אף אחד לא יידע מזה, ואם יידעו – אף אחד לא יצטער.
“כך התחילה ההידרדרות. “בתחילה ניקרו במוחי שאלות כגון למה יש רע בעולם, ולמה ה’ ברא אותי – מה יש לי לתרום לעולמו? ובכלל, איזה רע עשיתי שעלי לסבול כך? אם הוא אכן אב רחמן, למה אינו דואג שלבן שלו יהיה קצת יותר קל בחיים…?
“בשלב מאוחר יותר נעלמו גם השאלות. הגעתי למסקנה שאני לא חשוב עד כדי כך שאפילו לקב”ה לא אכפת ממני. הרגשתי אפס. פשוט כלום. אוויר. וכשאתה מרגיש ככה, אתה מרשה לעצמך לחצות גבולות. אם בין כה וכה אני כלומניק, איזה ערך יש כבר למעשַי?
“בסופו של דבר הפסקתי עם הרחמים העצמיים והבנתי שאם לא אדאג לעצמי – אף אחד לא יעשה זאת במקומי. זה לא קרה ביום אחד. זה לקח שנים. אבל היום אני הרבה יותר יציב. אני עובד, חי, נשוי, אבל בפנים עדיין מרגיש כמו אותו ילד מיותר שהייתי.
“באתי אליך כי אני כל כך רוצה להתקרב בחזרה לה’, אבל לא משוכנע עדיין שאני מעניין אותו. התחושה האיומה הזאת מתעוררת בי בכל הכוח כל פעם שאני מחליט לעשות תשובה: אם אני כזה כלומניק, מה אכפת להקב”ה מה אני עושה? ואם לא אכפת לו, מדוע שאשוב לשמור מצוות?”
איציק סיים את סיפורו המצמרר. שתקתי כמה שניות, ואז זה התפרץ ממני:
“אתה כלום, אתה?”, צעקתי עליו. “מי אתה שתגיד שאתה כלום? נראה לך שה’ מרשה שידברו ככה על הבן שלו? מה זה, נהיית כופר? כופרים לא מדברים עם הקב”ה, וגם לא שואלים עליו שאלות”.
איציק, שלא התכונן למתקפה הזאת, פשוט החל לבכות.
“איך אתה אומר שאני כופר? יש לך מושג כמה שעות ביום אני מדבר עם ה’? כמה שעות שיחה צברתי איתו? כופר אתה קורא לי? במקום לעודד – זה מה שאתה אומר?”
“צודק”, ניחמתי אותו מייד, “לא באמת התכוונתי לזה, אבל מצד שני איך אני אמור להתייחס לאדם שמכנה יצירה אלוקית בשם ‘כלומניק’, אפילו אם מדובר בו עצמו? אם נראה לך שאתה לא נחוץ בעולמו של הקב”ה, המשמעות היא שאתה תקלה בפס הייצור, וכאילו אמרת שהקב”ה בורא בריות מיותרות. לכן קראתי לך כופר.
“חוץ מזה, ה’ הרי ידע מראש מה יעבור עליך בחיים ואם בכל זאת ברא אותך, זו הוכחה חותכת לכך שאתה חשוב בעיניו מאוד. ביום שנולדת הקב”ה ‘החליט’ שעולמו אינו שלם בלעדיך, ואיך אתה מעז לומר שאתה אפס ושום דבר?
“אם הקב”ה היה אומר לך שאתה חשוב לו בעולם לא פחות ממשה רבנו ורבי עקיבא, היית מאמין בעצמך? היית שמח?”
לראשונה ראיתי את איציק צוחק.
“שמח…? הייתי רץ ברחובות כמו משוגע וצועק מרוב שמחה. אבל הוא לא אמר לי את זה, אהרן. הקב”ה מעולם לא ענה לי”.
“ענה ועוד איך”, קבעתי, “וזה כתוב בפרשת השבוע”.
בפרשת ניצבים מספרת התורה על מעמד הברית שכרתו משה ובני ישראל עם הקב”ה, שנאמר:
“אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם – רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם”. (דברים כט, ט-יד)
פסוקים אלו מעוררים כמה שאלות:
● מה פשר ההדגשה שגם אנשים פשוטים כחוטבי עצים ושואבי מים השתתפו במעמד זה?
● מה פשר המִנעד “מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ”? הרי חוטבי עצים ושואבי מים משתייכים לאותו מעמד חברתי נמוך, ומן הראוי היה לכתוב “מחוטב עציך עד ראשי שבטיך”.
● מדוע מדגיש משה שהברית נכרתת גם עם מי שטרם נולדו ואינם נמצאים כאן?
“לפי פירושו של רבי שמשון רפאל הירש, התורה מדייקת לכתוב ‘מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ’ כדי ללמד שבעם ישראל אין מעלה ומטה: ביחס לה’ הניצב במרכז הקיום אין חשובים יותר או פחות. כולם מסודרים במעגל, וכל נקודה בהיקף המעגל נמצאת במרחק שווה מהמרכז.
“לכן כולנו קרובים לה’ בדיוק כמו משה רבנו, כי כשניצבים לפני ה’, הכל שווים.
“זהו פירוש הפסוק ‘אתם ניצבים היום כולכם לפני ה”. את ההתייצבות לפני ה’ ניתן לדמות ליחס שבין אמצע המעגל להיקפו. כל הנקודות במעגל נמצאות במרחק שווה מהמרכז, וכיוון שבמעגל עצמו אין תחילה וסוף – נמצא שחוטבי העצים ניצבים ליד שואבי המים ברצף אחד הכולל את העם כולו.
“לכן במעמד הברית מדגיש משה כי ברית זו נכרתת גם עם מי שטרם באו לעולם באותו מעמד, כדי שאם יום אחד יקום איזה איציק ויגיד מי אני ומה אני, יתכבד לקרוא בפרשת ניצבים ויבין שאיציק קרוב לה’ לא פחות מגדולי הצדיקים, וחשוב בעיניו לא פחות ממשה רבנו.
“עובדה, במעמד הברית מדגיש משה את הנוכחות המלאה של בני ישראל. מדוע? כדי ללמד לדורות שעבור הקב”ה אם נחסר אפילו רק בן אחד, ויהיה זה חוטב עצים או שואב מים, מפקד הנוכחות חסר.
“תאר לעצמך, איציק, שהיית חי בתקופה ההיא, והיית נעדר ממעמד הברית כי אתה כלומניק שלא מעניין אף אחד, כהגדרתך; ואז, כשמשה רבנו היה אומר לקב”ה ‘אפשר להתחיל, כולם כאן’, הקב”ה היה עונה לו: ‘חכה רגע, לא כולם. אני לא רואה את איציק חוטב העצים, ובלעדיו לא מתחילים’ – האם גם אז היית מרגיש שאתה לא מעניין אף אחד, לא חשוב ומיותר?
“ויש לי גם הוכחה שאי אפשר בלעדיך. בתפילת ‘ונתנה תוקף’ בראש השנה לא נכתב ‘וְכָל בָּאֵי עוֹלָם (חוץ מאיציק) יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ…’
“לכן נקראת פרשת ניצבים בתקופת הימים הנוראים, כדי שלא יהיה בראש-השנה בבית-הכנסת יהודי אחד שיחשוב שמותר לו לעבור עבֵרות כי הוא לא חשוב. כדי שכל יהודי יידע שעליו לעשות תשובה, דווקא משום שהוא חשוב כל כך.
“עכשיו תחליט מה אתה מעדיף להיות – מאמין שמח או כופר מיואש?”
