לפני שנים אחדות התראיינה בתוכנית רדיו אישה ששכלה את שני בניה בשריפה שפרצה בסוכה המשפחתית בעיצומו של חג הסוכות.
המגיש התעניין בשלומה ובשלום בני משפחתה הנותרים, ולבסוף שאל: “את הרי אשה דתייה. הבנים שלך נספו בסוכה כשרצו לקיים מצווה. אולי יש משהו שהיית רוצה לומר לקדוש-ברוך-הוא?”
השתררה שתיקה.
אבל האישה אספה את שארית כוחותיה, וענתה לו במילים אלה: “כן, יש לי הרבה מה לומר לקדוש-ברוך-הוא. אבל אני לא כל כך בטוחה שתבין.”
כעסתי מאוד על המראיין. התקשיתי להבין איך אינו מתבייש לדבר כך אל אֵם שכולה, במה שנראה כניסיון לפגוע באמונתה ולנפץ את לבה שכבר שבור לרסיסים ממילא.
אבל האישה אספה את שארית כוחותיה, וענתה לו במילים אלה: “כן, יש לי הרבה מה לומר לקדוש-ברוך-הוא. אבל אני לא כל כך בטוחה שתבין.”
המגיש נפרד ממנה במהירות והראיון הסתיים.
האם האישה האומללה התכוונה לפגוע במראיין? נראה שלא. היא באמת לא האמינה שהוא יבין.
אבל למה?
התשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע.
אחר פטירת יעקב בפרשת ויחי, התורה מתארת את חששם של האחים שמא ייפרע מהם יוסף על מכירתו. הם פונים אליו במילים אלה: “אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ” (בראשית נ, יז).
תגובת יוסף לבקשה? – “וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו” (שם).
מדוע בוכה יוסף? הרי בקשת הרחמים של אחיו הגיונית לחלוטין!
על כך משיבים חז”ל תשובה סתומה לא פחות: “ויבך יוסף – על שחשדוהו” (ילקוט שמעוני קס”ב).
מתברר שיש דברים בגוֹ. לא הבקשה עצמה עוררה את בכיו של יוסף, אלא דבר-מה עמוק יותר, המלמד על הלך המחשבה של אנשים מאמינים.
יוסף בכה משום שהבין מדברי אחיו שהם אינם בטוחים באמונתו השלֵמה בקב”ה.
יוסף ידע כי המאמין במציאות ה’, בטובו ובהשגחתו הפרטית – אינו נוקם ונוטר, שכן אמונת ההשגחה דורשת מהמחזיק בה להאמין בלב שלם שהכל נעשה בהשגחתו המדוקדקת של הבורא, ומכאן שגם מכירתו למצרים נעשתה בהשגחה פרטית, שכן “אין רע יורד מלמעלה”.
ואם בכל זאת חוששים אחיו מפניו, אין זאת אלא משום חשדם שהוא-עצמו, מפני חלישות אמונתו בהשגחה העליונה, תופס את המכירה כמעשה שיש לנקום עליו, ולכן בוכה יוסף על שנחשד בכך. לכן, יוסף כלל לא התייחס לבקשת האחים באופן ענייני, אלא כיוון למניע שלה.
וכך אמר יוסף: “אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי” (בראשית נ, יט), מבאר רבנו בחיי (על הפסוק): “יֹאמַר: אֵין לָכֶם לִירַא מִפָּנַי, כִּי יָרֵא אֱלֹהִים אֲנִי – מְשֻׁעְבָּד אֵלָיו וְתַחַת עַבְדוּתוֹ”.
לא רק לאחיו נאמרו דברים אלה אלא לדורות: המשועבד לה’ יתברך ולהשגחתו, ייטיב גם למי שהתכוונו להרע לו!
בדבריו “התחת אלוהים אני”, יוסף מורה לדורות כי מי שמציאות הבורא והשגחתו ברורים לו באופן מוחלט, ואין לו ספק באשר לקיומה של השגחה פרטית מדוקדקת על כל בריה ובריה, יודע בוודאות כי “רחמנא לטב עביד”; כל מה שבא עליו הוא אך ורק לטובתו. ואם כן, איזו סיבה יש לו לרצות להרע למי שביקש להזיק לו…?
זו הסיבה לכך שהאֵם השכולה אמרה למראיין שניסה לחלץ ממנו כותרת פוגענית באבלה – “אני לא כל כך בטוחה שתבין.”
האישה הבינה כי מי שמאמין במציאות ה’, בטובו ובהשגחתו – אינו שואל “מה יש לך לומר לקדוש-ברוך-הוא”; שאלה כזאת מעידה כאלף עדים על השואל שאין לו חלק באמונת ההשגחה הפרטית, ועל כן התייחסות לאסון בראייה אמונית תהיה מעבר להשגתו.
האֵם השכולה הסבירה למראיין עיקרון פשוט: למאמין אין שאלות על הבורא, ולכופר אין בורא לשאול עליו שאלות.
מתשובת יוסף לאחיו ניתן ללמוד שאם מתעוררות בנו שאלות על הנהגת ה’ בעולמו, במקום לחפש להן תשובות ותירוצים – התגובה ההולמת היא לשוב אל יסודות האמונה, לחדד את ידיעת מציאותו של ה’ ואת הביטחון בטובו ובהשגחתו הפרטית, וכך תעלמנה השאלות מאליהן.
בשנת 2017 השתתפתי באזכרה שנערכה לזכרה של עליזה (לוזה) אזן ושלושת בניה ז”ל (חברי הקהילה היהודית החלבית בברוקלין שנספו בשריפה מזעזעת). באזכרה נטלו חלק רבנים ידועים שמסרו דברי חיזוק ואמונה בפני קהל אלפים.
בסיום האזכרה עלה לבמה מחותני, אביה של עליזה, הגאון רבי אברהם חמרה זצ”ל, לשאת דברים.
שלא כדרכו, הפעם הוא לא דרש. רק אמר משפט קצר, שאותו איש לא ישכח. הוא זעק מקירות ליבו:
“שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד. הנני מקבל הכל באהבה”.
וירד מהבמה.
