ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון בקיץ 2015 היא ללא ספק מהאירועים הכואבים שידעה המדינה בכל שנותיה.
עד היום מתנהל ויכוח בין מי שרואים בה גירוש יהודים מחבל ארץ וטעות איומה, לבין מי שמוסיפים להצדיק ולתמוך בה. מעניין לציין, שגם מי שתמכו בה בהתלהבות והספיקו לחזור בהם, אינם עושים זאת בלב שלם ובשפה ברורה.
מדוע? כי הוא לוקח על עצמו מה שאחרים משתמטים ממנו. הוא לוקח אחריות על הזוגיות, למרות שכולנו יודעים שלכל מטבע יש שני צדדים.
בכנס לציון עשור להתנתקות, אמר מי שהיה אז יו”ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג: “ללא ספק, בטחונית – ההתנתקות הייתה טעות”. אלא שבאותה נשימה הוא הוסיף: “מבחנה דמוגרפית, ההתנתקות לא היתה טעות”.
גם נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, אמר בשנת 2009: “הייתי בעד היציאה מעזה, ואני מרגיש את עצמי כאחד האנשים שטעו”. אבל לא חלף זמן רב לפני שנשלחה מלשכתו הודעת תיקון. נאמר בה כי “גם היום לא היה מר פרס מתנגד לעצם התנתקות מהרצועה, אלא רק לאופן שבו בוצע המהלך”.
מתברר שהודאה בטעות, בפרט אם היא שלך, אינה דבר קל. אפילו לא למנהיגים, שרובם הרי ידועים כאנשים ישרי דרך והגונים.
ויש לכך סיבה: הודאה בטעות פירושה נטילת אחריות, ונטילת אחריות מייצרת רגשות אשמה. ועם רגשות אשמה לא קל לחיות.
איך זה קשור אלינו? קשור מאוד. למעשה, כולנו מנהיגים. אני, אתם, אנחנו, מנהיגים את המשפחות שלנו, את ילדינו, את העובדים שאנו מעסיקים או מנהלים. והכי חשוב, אנחנו מנהיגים את עצמנו!
לכן, מן הסתם גם אנו לוקים בתסמונת ה”נכון, טעיתי, אבל.”
כל מי שעוסק בגישור או בייעוץ זוגי יעיד על כך שאנשים מתקשים מאוד להכיר באחריותם למצב הבעייתי שאליו נקלעה הזוגיות או מערכת היחסים העסקית שלהם. אמנם הם מכירים בתרומתם לכישלון, זה כן; אבל את האחריות עליו הם מעדיפים להטיל על הצד השני – בן הזוג, העובדים, הילדים. רק לא על עצמם.
אלא שנטילת אחריות והכרה בטעות אינן רק תחילתו של תיקון גדול; הן גם הופכות את האדם להיות ראוי למנהיגות. כי אדם שלוקח אחריות – הוא מנהיג!
מדוע? כי הוא לוקח על עצמו מה שאחרים משתמטים ממנו. הוא לוקח אחריות על הזוגיות, למרות שכולנו יודעים שלכל מטבע יש שני צדדים.
ומי שמתנהג כמו מנהיג, גם אם אינו כזה מטבעו, ההשגחה הופכת אותו למנהיג.
רוצים דוגמא? היא מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת וישב אנו נתקלים בשני אירועים שבהם מעורב יהודה, בנו של יעקב. במקרה הראשון הוא מסרב ליטול אחריות ומשלם מחיר, ובמקרה השני הוא מתקן – וזוכה לכבוד נצחי.
חז״ל מספרים כי כאשר ראו אחיו של יוסף את הצער הנורא שגרמו ליעקב אביהם במכירתו, הם פנו ליהודה ותלו בו את האשמה. האחים דרשו ממנו, בהיותו הנכבד שבהם, ליטול אחריות על מכירת יוסף, והוא סירב. וכך כתוב במדרש: “אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך”.
המדרש אינו מציין מה השיב יהודה לטענה זו, אך מדברי האחים משמע שהוא לא הסכים לקחת אחריות.
יהודה מן הסתם התגונן בטענה שכולם היו שותפים למכירה, ושהוא בסך הכל הציע למכור אותו לישמעאלים במקום להורגו.
על כך אמרו לו אחיו – אתה המנהיג, קח אחריות! אינך יכול להאשים אותנו. וכיוון שהמנהיג הוא אתה, אילו אמרת לנו להשיבו, היינו שומעים לך.
במילים אחרות, האחים אומרים ליהודה שמנהיגות איננה רק זכות. היא חובה. ולכן הם מדיחים אותו ממנהיגותו, שנאמר: “וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו” (בראשית לח, א).
אלא שאז מסובבת ההשגחה העליונה את הדברים ובהתנהגותו של יהודה מתרחש מהפך.
לאחר מעשה תמר, היא מובאת לבית הדין, מוציאה את החותם, המטה והפתיל שקיבלה מיהודה על אֵם הדרך, ואומרת לדיינים: “לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה” (שם לח, כה).
ננסה לדמיין לרגע: מה היה קורה אם יהודה היה שומר על זכות השתיקה ולא אומר דבר? תמר היתה מוצאת להישרף, והסוד של זהות בעל הפקדונות שבידיה היה יורד איתה אל הקבר.
אלא שכאן, בניגוד למכירת יוסף, יהודה קם ולוקח אחריות.
אותה אחריות שביקש להטיל על אחיו במכירת יוסף, הוא עומס כעת על כתפיו. יהודה קם קבל עם ועדה בבית הדין ומצהיר: “צָדְקָה מִמֶּנִּי [היא מעוברת]” (שם, כו).
מה שקרה לאחר מכן, ידוע לכל. לא זו בלבד שיהודה חוזר למעמדו כמנהיג האחים, הוא זוכה גם בכס המלוכה להנהיג לנצח את העם היהודי, שנאמר: “יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ” (שם מט, ח).
מתברר שהעולם הפוך. על פי תורת ישראל, כאשר מנהיג מסרב להכיר בטעותו, כיוון שהוא עושה כך כדי לשמר את עמדת ההנהגה שלו, לכן הוא מפסיד אותה.
לעומת זאת, אם הוא נוטל אחריות – גם אם הודח בינתיים ממנהיגותו – ההשגחה מחזירה אותו אל כס השלטון.
הוא שאמרנו. כאשר אנו מכירים בטעויותינו וגם נוטלים עליהם אחריות, לא רק שלא מדובר בחולשה, אלא זו אף התחלה של תיקון.
כאשר בן הזוג או הילדים מאשימים אותנו בטעויות, זה לא נעים. קשה מאוד להוציא מהפה את צמד המילים “צדקה ממני”. יש בהן טעם חמוץ ומריר, ללא ספק. אבל הטעם המתוק של צמיחה אישית הוא פיצוי נפלא, והוא נותר בפה תקופה ארוכה, למעשה כל החיים.
נטילת אחריות מצדיקה את היותנו הורים, ומדוע? משום שהיא מחזירה אותנו למקום שאותו אנחנו חוששים לאבד.
יהודה הוא ההוכחה לכך.
