יומיים אחרי הטבח האכזרי באלעד, הנכד שלי הגיע לביקור עם סיום הלימודים ושאל אותי מה זה גרזן, ואז הבנתי שבמזרח התיכון אי אפשר להסתיר אירועים קשים מילדים, גם אם מאוד מתאמצים.

גרזן, אמרתי לו, זה כלי עבודה שחוטבים בו עצים, אלא שהעיניים של הנכד שלי סיפרו שהוא לא קונה את התשובה.

בתורה כתוב שאסור להרוג. בהר סיני ה’ ציווה אותנו לא תרצח. אנחנו לא הורגים אנשים סתם.

תגיד סבא, אתה שוטר? לא אני לא שוטר, עניתי לו. אז אם אתה לא שוטר הוא שאל, למה יש לך אקדח?

אה… זה להגנה עצמית. כדי שאם מישהו ירצה לפגוע בנו נוכל לעצור אותו.

ואנשים הורגים אנשים, רק אם האנשים רוצים להרוג אותם או שגם סתם? בטח עניתי לו. בתורה כתוב שאסור להרוג. בהר סיני ה’ ציווה אותנו לא תרצח. אנחנו לא הורגים אנשים סתם.

ובתורה של הערבים, שאל אותי הנכד בלי לוותר. גם בתורה שלהם כתוב שאסור להרוג סתם? אני לא יודע עניתי לו. נראה לי שכן. למה אתה שואל?

כי אם גם בתורה שלהם כתוב שאסור להרוג, הוא אמר, אז למה הערבים באלעד הרגו אנשים שלא רצו להרוג אותם? הם עשו להם משהו לפני כן?

לא, אמרתי לו. הם לא עשו להם כלום. הם בסך הכל שיחקו בגינה עם הילדים שלהם, ואני חושב שמספיק עם השאלות להיום.

אבל הוא התעקש.

אז אם גם בתורה שלהם כתוב שאסור להרוג סתם, למה הם הרגו עם גרזן שחותך עצים, יהודים שלא עשו להם כלום?

זה כי הם לא אוהבים אותנו, עניתי לו.

ואתה הורג עם הקדח שלך אנשים שאתה לא אוהב?

ואז כשעניתי לו שלא, ושלהרוג זה עבירה חמורה מאוד, הוא שאל אותי למה הם כן הורגים. ואת האמת? לא ידעתי מה לענות לו בלי לעבור על חוק הגזענות וההסתה, ואז התחמקתי ואמרתי לו שעל השאלה הזאת צריך לענות בערבית ואני לא מבין ערבית. 

מי שבכל זאת ענה על השאלה של הנכד שלי, היה הנציב העליון הבריטי ג’ון צ’נסלור, כבר לפני כמעט מאה שנה.

זה היה אחרי מאורעות תרפ”ט שבמהלכם רצחו ערבים בחברון באכזריות חייתית 67 יהודים שהיו שכנים שלהם וחיו איתם בשלום. כשבניהם ילדים שנשחטו לעיני הוריהם, והורים לעיני ילדיהם, כרתו איברים ושרפו יהודים בעודם בחיים, ואת חלקם גם שרפו חיים.

בעקבות הטבח שזעזע אפילו את הלב האנגלי של הנציב העליון, הוא כתב את הדברים הבאים, ואני מצטט אותו רק כדי שלא יאשימו אותי בגזענות: “שבתי מאנגליה, כתב הנציב העליון, ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של אי סדר והיא שלל למעשי אלימות בלתי חוקיים.

מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראיים לבני היישוב העברי מחוסרי מגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס”.

מה שהנציב לא כתב, הוא שהרוצחים הפראיים צמאי הדם, לא היו חיות, הם היו שכנים, אנשים רגילים, שיום אחד אמרו שלום לשכנים היהודים שלהם, ולמחרת שחטו אותם. וזה רק בגלל שהאנגלים הם אנשים מנומסים שחשוב להם להיות מאוזנים.

אלא שמאז תרפ”ט, עברו כמעט מאה שנה, והטבח באלעד הוכיח שלצמא לדם, הפראות והאכזריות נותרו כפי שהיו, וכך גם השאלה המהדהדת. למה?

אז נכון, יהיו כאלה שיסבירו שהם שונאים אותנו כי אנחנו כובשים ומדכאים, ובגלל שגרשנו אותם מהבתים שלהם, אבל כל מי שקרא קצת היסטוריה יודע, שזו לא הסיבה. שזה משהו אחר, עמוק יותר. למה? כי אכזריות חייתית כזאת אי אפשר להסביר בהיגיון.

מי שתיאר את התמיהה הזאת היה ד”ר יעקב הרצוג, שקבע כי אפילו ראשי הציונות לא צפו את עוצמת ההתנגדות הערבית וגם לא העריכו נכון את התמשכותה. וכך הוא כותב:

“הציונות הקלאסית, שהקימה את מדינת ישראל, לא תפשה שתי בעיות יסוד: היא לא הבינה לא את העם היהודי ולא את העם הערבי. אנשי המנהיגות היהודית גרסו שאנו נחזור הנה באיזה מסלול רגיל של המאה העשרים. עשרות עמים התחילו אחרי מלחמת העולם הראשונה לקבל עצמאות- גם אנו נקבל כאן עצמאות והעולם יכיר בנו. אנו נהפוך למה שמכונה “A NORMAL PEOPLE” ונהיה משוחררים מעומס הגלות… העובדות טפחו על פני תאוריה זו כפי שלא טפחו על פני שום תאוריה בזמן כה קצר”.

לדעת ד”ר הרצוג, הטעות של מנהיגי הציונות הייתה בכך שהם ניסו להבין את שורש הסכסוך בכלים הגיוניים, והם טעו. למה? כי סכסוך הגיוני מנהלים בחשיבה הגיונית, אבל סכסוך שהשורשים שלו אחרים, צריך להבין ולנתח בכלים אחרים, והכלים האלה מופיעים הרבה לפני מאורעות תרפ”ט, וגם הרבה לפני שהאסלאם נולד. הם מופיעים כבר אלפי שנה בפרשת השבוע.

בפרשת בהר מלמד הקב”ה את משה על הגורמים שמשפיעים על הביטחון הלאומי והאישי של יושבי ארץ ישראל, וקובע שהם לא תלויים רק בעוצמה הצבאית, שנאמר: “ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה”.

שאלתם את עצמכם למה ההבטחה על הביטחון כתובה פעמיים פסוק אחרי פסוק? למה נאמר “וישבתם על הארץ לבטח” ובפסוק שלאחריו “וישבתם לבטח עליה”? זה כדי להדגיש.

כדי ללמד, שבניסיון להבין את השנאה והרצחנות של האויבים שלנו, לא ניפול בבור ההיגיון המדיני שתקף לשאר האומות.

בפרשת השבוע התורה מלמדת שבעוד את הסכסוכים הטריטוריאליים בין העמים פותרים סביב שולחן המשא ומתן, את הסכסוך על ארץ ישראל פותרים בדרכים אחרות.

בפרשת השבוע התורה מלמדת שבשונה מארצות אחרות, הביטחון של יישובי ארץ ישראל לא תלוי רק בארץ אלא גם בשמיים. לא רק בכמות הנשק ובתעוזה, אלא גם במצב הרוחני.

בפרשת השבוע הקב”ה מלמד את משה, שבארץ ישראל השמיים והארץ מתחברים, ולכן כדי לשבת על הארץ לבטח, חוץ מנשק מתוחכם, יש צורך גם ב: “ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו”. כדי ללמד שבלי החלק הזה, אולי נצליח לשרוד, ואולי גם לתפוש את האויבים שרוצחים בנו באכזריות חייתית, אבל גם שעם נשק לא נצליח להעלים את השנאה שלהם.

בפרשת השבוע התורה מלמדת שהסכסוך היהודי ערבי, הוא לא סכסוך דתי וגם לא מדיני. שהוא לא סיבה אלא תוצאה. שהוא לא ייפתר בהסכמי שלום וגם לא בעוד יותר כח, ואפילו לא בסיכולים ממוקדים של מנהיגי טרור.  הוא ייפתר רק כשנבין שיש קשר אדוק בין “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי תעשו” ובין “וישבתם על הארץ לבטח”. ולכן זה כתוב פעמיים. כדי שנזכור ולא נשכח.

לא מאמינים לי? חושבים שאני טועה או מגזים? אז הנה דברים שכתב ד”ר יעקב הרצוג שהיה בין השאר מזכירו המדיני של בן גוריון, וכך הוא כותב בשנת 1969.

“ב1947, בשעה שהעימות עם העולם הערבי עמד להתחולל, לא היה איש שהעלה על הדעת שהוא יימשך 22 שנה. איש לא העלה בדעתו שכך יתפתחו הדברים. שאלתי את בן גוריון ואחרים האם העליתם בדעתכם שכעבור 22 שנה נמצא במצב של עימות עם כל המרחב הערבי?

ואם שאלתו של ד”ר הרצוג נותרה ללא מענה כבר לפני שישים שנה, אז היום?

לכן נסמכה שמיטה להר סיני, כדי ללמד שבארץ ישראל לא רק השמיים תלויים בתורה אלא בעיקר הארץ.